פעם קראתי איפה שהוא שמקור הביטוי to fall in love, בעברית: ליפול לאהבה, מתקשר לעקרון ההתאהבות והאהבה כחטא. שריד שנותר מימי הכנסייה והגישה הפוריטנית שלה לאהבה.
ובכן, לא כל כך הגעתי לעסוק באהבה אבל נדמה שזה תחום בחיים שלי שהוא בלתי-נפרד.
בפגישה האחרונה שלי עם המטפלת הרגשית, דיברתי איתה על התהייה האישית, שלי ובין עצמי, איך זה שאני לא מרגישה כל כך שמחה, כל כך מאושרת, כמו ש"הייתי אמורה" להרגיש עכשיו.
על פניו, ההרגשה שלי הייתה צריכה להשתפר פלאים. הייתי אמורה לדלג ברחובות ולזמזם לי שירים. אך לא כך המצב.
אמנם יש המון טוב אבל גם המון אנרגיה מושקעת במחשבות ובתכנונים. אושר מזוקק הוא כנראה תחושה שאנחנו מרגישים באופן טבעי רק לעיתים מאוד נדירות. כך היא אמרה לי: Story, כמה באמת אנחנו מרגישים מאושרים ביום יום שלנו?
זה כבר קרה לי בעבר, באופן טבעי עד כמה שניתן, כלומר לא בהשפעת כימיקלים רציניים, אבל המון זמן שלא. אני בדרך כלל מרגישה ככה אחרי חוויה משמעותית שעברתי או שיצרתי, או אחרי מפגש עם גבר פנטזיה וחלומות.
ואחד כזה באמת הרבה זמן לא פגשתי. אני גם עדיין לא יודעת אם גבר כזה אי פעם יוכל להיות לי גם בן-זוג, או שתמיד יישאר בגדר פנטזיה זמנית מעצם היותו כזה.
בסך הכול זו תקופה טובה של עבודה סבירה, גם אם היא זמנית. למרות שלדעתי אני אשוחח עם הבוס על להוריד 20-30% מהמשרה המלאה כדי שאוכל להתמקד בפרויקטים נוספים שבא לי להרים.
המחברת שלי פתוחה באופן תמידי ותוך כדי בישולים, ניקיונות, שיחות אני כותבת שם עוד ועוד רעיונות לדרכים בהן אני יכולה לממש את עצמי, את היכולות שלי, וגם להרוויח כסף מזה.
אני הולכת לחדר כושר. אוכלת בריא. נפגשת עם חברים וחברות. אני מתכננת כל מיני מפגשים. יש לי כיוונים חדשים לקריירה. מצאתי לי מקום לעבוד בו (כי עבודה מהבית זה לא בשבילי).
אני בטיפוס, כבר לא בתהום. כבר לא בפני השטח. אני כבר לא מתעוררת אחרי 13 בצהריים. אני כבר לא יכולה לא לקום מוקדם. אני כבר לא מחפשת בלי סוף עבודה ומתמוטטת מכל סירוב. אני כבר לא בפחדים מה יהיה איתי, מה הכיוון שלי בחיים.
אני כבר בנקודה הזו על ההר, גבוהה מספיק כדי שתראה את הנוף מלמטהס, אבל יש עוד זמן עד לפסגה. עוד לא רואים אותה. ולכן אני לא מרגישה אושר עילאי, או הקלה אלוהית.
בתור ג'אנקית של ריגוש, אני מקווה שבקרוב החוויה המרגשת הזו תגיע אליי.
שבת שלום 🌸