עכשיו נכנסתי למיטה. סוף סוף.
היה יום. היה חתיכת יום.
אני מרגישה שלא תמיד צריך לשתף ברעיונות. במיוחד לא כשהם בהתחלה שלהם. יש איזשהו תהליך צמיחה מאוד עדין, שעלול להיפגע אם בזמן מוקדם מדי מישהו יפגע בו. הייתי רוצה יותר להתבשל עם הרעיונות שלי עם עצמי, לחשוב ולגבש אותם.
ביום שישי ניהלתי שיחה עם המנהל שלי על קצב השינויים המטורף בעבודה. היו שבועיים הזויים. מנציגת מכירות, הפכתי לאשת שיווק ואסטרטגיה. המנהל שלי השתולל כמי שמכבה שריפות, ואכן... זה המצב. לאחר השיחה שלנו, הוא החליט על שימוע לפני שינוי בתנאי העסקה. כך אתמול מצאתי את עצמי בשטות הזאת. חשבתי שהוא כבר יבוא עם החלטה. בסוף רק בערב הוא הודיע לי שהוא נאלץ לפטר אותי כי אין לו כסף להחזיק את התקן שלי.
הוא גייס אותי רק לפני חודש, ולכן די ברור שלא הייתה כאן חשיבה מעמיקה לטווח הרחוק וניהול סיכונים אחראי. ועם זאת, אני שמחה מאוד על החודש הזה ומוקירה אותו. אני שמחה שחזרתי למעגל העבודה. חזרתי לשגרה. חזרתי לאדרנלין, והרגשתי פחות הישרדות.
היה לי מאוד קשה בסופ"ש. הרגשתי שוב לחוצה, חרדה. ועם זאת, אני יודעת שאמצא משהו אחר. אני יודעת שאני ראויה לעבודה טובה. אני יודעת שבינתיים, אני יכולה לעבוד במשרה חלקית, גם בעבודה משעממת. כל עוד, יישאר לי זמן לדברים שמרגשים אותי באמת.
אני יודעת שאני רצופה ברעיונות. אני יודעת שיש אנשים טובים שיוכלו לעזור לי. יודעת שאחרי כל נפילה אקום. אלו שנים מאתגרות, אבל הן מוציאות ממני את הכי טוב שלי. אני מתרכזת בתרגום היכולות והכישורים שלי לרווחה כלכלית, שלא תהיה תלויה במקום אחד, באיש אחד.
גם משרה חלקית כשכירה, גם יוזמות חברתיות, גם עיסוקים פרטיים. זה מה שאני רוצה. בין כל אלה, אני לא רוצה לשכוח את האני שבפנים, שלפעמים צריכה מנוחה, הפסקה, נשימה, הודייה.
תמיד נשאר מחר.
לילה טוב 🌿