היום התהלכתי לי ברחוב והוא הזכיר לי את תקופת הסגרים של הקורונה. רק מי שחיוני יוצא החוצה, רק מי שחייב.
התהלכתי והסתכלתי על האנשים. וחשבתי כבר זמן מה וגם היום, שלאנשים כאן לא מגיעה המציאות שלהם. שמגיע להם הרבה יותר טוב מזה.
וגם קצת לא האמנתי שב-2024 הגענו למצב כזה.
וגם אני קצת שמחה שזה סוף סוף הגיע. את המתח של שמונת החודשים האחרונים שבימים האחרונים הגיע לשיא, באמת כבר מרגישים בכל פינה.
שמתי את הטלפון לקראת אחר הצהריים בבית והלכתי לים עם השותפה. נכנסו למים ושחינו. היא יצאה די מהר והלכה לה לבייביסיטר, ואני נשארתי עוד קצת.
יצאתי מהמים ונשכבתי על החול. ככה, בלי שמיכה, בלי כלום. הכובע הסתיר אותי ושרתי לי את השיר הזה. שהרגיש מאוד מתאים פתאום.
אתמול הצעתי לאיתי שאקפוץ אליו בערב. קיבלתי ממנו את ההודעה הדוחה הבאה: "אני אוכל לעדכן בבוקר. נראה מה הוא יחליט ;)". אתמול קיבלתי הוכחה חותכת לכך שהאדם הזה לא צריך להיות בחיים שלי. שהוא לא ראוי שאהיה בקרבתו. אני לא צריכה שגבר יגיד לי שהזין שלו מחליט אם להיפגש איתי או לא. מדהים איך כל מה שהוא עשה במפגשים האחרונים, החפיץ והשתמש בי - בא לי בפנים שחור על גבי לבן.
מרחמת קצת על גברים כמו איתי. שמפחדים להסתכל בעיניים. שלא יכולים להיפתח. פוגעים ומנצלים. ואני כמו פרח מוגן, צריכה לברוח מהם כמו מאש. קצת לוקחת אחריות על כל מה שקרה, משתדלת לא להאשים את עצמי יותר מדי. המסקנה העיקרית שנמאס לי להיות חפץ לשימושו. לא ככה, איתי. לא ככה.
אז הבוקר לא עניתי לו. וגם במהלך היום. אולי היה עדיף לא לכתוב כבר יותר כלום, אבל בסוף כתבתי לו שזה מאוד פגע בי. מצחיק שהוא אפילו לא הבין מה. גם ככה על הזין שלך הכול, איתי. אז מה זה משנה כבר מה אגיד? זה לא שתשתנה.
השבוע הזה כבר גמור. שאבת ממני המון צוף ועכשיו אני מרגישה שהפרח הזה נבול. רוצה למחוק אותך ממני כמו לא היית, ולהחזיר לעצמי את הצבע בחזרה.
ערב שקט 🌿