חשבתי על המשפט הזה עוד מהבוקר. הלכתי איתו לאן שהלכתי וחשבתי. לקראת הערב, לפני שהתקלחתי, הסתכלתי במראה וראיתי קווי מתאר חדשים בין הלחיים. קיוויתי שהמים ישטפו אותם.
החתולים מסתובבים כאן ולפעמים מייללים. מסתבר שחתול זו חיית לילה שמתחילה לרצות לשחק רק ב-2 לפנות בוקר.
נראה לי שמיהרתי קצת להתבגר. מיהרתי לדעת המון דברים, לנסות ולהגשים. והייתי יותר מדי מתוסכלת כי לא הצלחתי למצוא תשובות לחיים שלמים בשנים בודדות. אימללתי את עצמי לפעמים לחינם. אבל זו לא המטרה להאשים כאן אנשים.
מאז שסיימתי את התואר משהו קצת השתנה, השתחרר. הפך ליותר משחקי, יותר טבעי. יש לי יותר חופש לנסות דברים חדשים, ולהתעמק בהם. אין הכרח לשים הכול במגירה לזמן אחר. יש זמן. ויש הרבה פחות פחד לנסות דברים חדשים, להאמין שוב בדברים ישנים.
מתחשק לי לטייל בארץ אחרת שיש בה שקט, וירוק ושלום. שהשמיים שלה כחולים. לפגוש אנשים ומבטאים שלא שמעתי אף פעם.
אני אוהבת את הלילה השקט הזה. מדי פעם עוברת מכונית חלשה.
הטלפון לא מצלצל.
הטלוויזיה קפואה.
והזמן עובר לאט לאט.
יש זמן.
אני כל הזמן מאבדת בבית את החתולים הטיפשים. עד שאחד מהם יימצא מעוך למטה בבניין ואני אואשם ברשלנות חתולית. בהתחלה שנאתי אותם, ואמרתי לעצמי איך עשיתי את הטעות הזאת, ושאני הולכת לסבול חודש וחצי.
אבל עכשיו אני כבר אוהבת אותם ולפעמים הם אפילו מצחיקים אותי.
לילה טוב