בהמון רגעים אתה כבר לא נמצא.
לא במחשבות שלי, לא בפנטזיות שלי, ובוודאי שלא במציאות שלי.
ולפעמים אתה מתגנב לדקה או שתיים, ואני ממשיכה הלאה.
ולפעמים אתה נשאר קצת יותר.
כשהתשוקה, או הרומן, או מה שזה לא היה שגרם לך להשקיע זמן, דעך עד נעלם כלא-היה נשארו בעיקר ידידות, מילים יפות ושעות קצרות של קפה בבוקר. יחד, באיזה בית קפה מעופש (בעיניי) בתל אביב.
אני תוהה אם החיים שלי היו נראים אחרת לולא פגשתי בך. נו, אתה יודע, כמו בסרטים כשדמות אחת נמחקת מהזיכרון של השנייה, ואז חוזרים אחורה במעין שחזור החיים שהיו קורים אלמלא. לא היית פוגשת אותו, כי לא היית רואה את ההודעה. אבל גם לא היית פוגשת את הנגן ההוא בנסיעה חזרה הביתה. ועוד כל מיני רעיונות שאין לי איך להמציא כרגע.
כן, הוא היה לי בעיקר מנטור. וזה תמיד מה שמשך אותי בו. לא המראה, לא הכסף, האופי החזק שלו והאינטליגנציה. וכמו שכתבתי לו פעם, השראה. לפעמים כל כך קשה לי למצוא השראה. אבל כשאני מוצאת אותה, היא כמו בלון ורוד בעולם שחור-לבן, אני מזהה אותה מיד ורוצה להחזיק בה חזק כל עוד אני יכולה.
עד שאני כבר לא יכולה, והבלון הזה משתחרר לשמיים. אני כבר אפילו לא רואה אותו באופק, כי אני יודעת שהוא באזור זמן אחר, ואני לעולם לא אראה אותו יותר. אני לא אדע אם הוא קיים באיזשהו מצב צבירה באטמוספירה, או שהוא התפרק למיליוני חתיכות קטנות בלתי-נראות, קצת כמו הקשר שלי ושלך.
ואיפה את השראה? איפה?
ואז אני פונה לחפש אותה במקום כזה או אחר. והיא לא בנמצא. ואז עוד אפליקציה, ועוד שיחה משעממת, כי צריך להזדיין מתישהו, לא? מאז הקרע שיואב הותיר לי בלב לא הזדיינתי כמו שצריך, ובטח שלא התאהבתי. לא שהתאהבתי ביואב, התאהבתי בך. ולא אתה כאן, ולא יואב, והקרע קצת התאחה אבל עוד שיחה משעממת? עוד גבר לא-יוצלח להכניס למיטה? זה מה שיספק אותי? ימלא? ירגיע את אי-השקט הזה? בטוח שלא, אבל...
בסדר, שיהיה.
הם אף פעם לא ייראו בי מה שאתה ראית, הם לא יטרחו לחפש כי זה לא מה שהם מחפשים. עד שיבוא זה שכן.
לילה טוב ⭐️