לקראת סוף השחרור שלי, פיתחתי קשר ידידותי קרוב עם רועי, אחד החיילים ביחידה.
כשהשמש החשיכה, ואני הייתי מסיימת כל מה שרק יכולתי לחשוב עליו במשרד, הייתי חוזרת למגורים להתקלח, ואז ישר החוצה שוב, אליו.
מחוץ למגורים, היה ספסל אחד עם פנס תאורה שהוא היה מחכה לי בו. היינו מתחילים משיחה שם בספסל, ואז ממשיכים ללכת לאורך כל הבסיס (הענק) בסיבוב.
הגעתי אל היחידה הזו, לאחר שנה במקום אחר. ביקשתי לעבור ולשנות אווירה, וקיבלתי וואחד אווירה. נדלים, מגורים שבריטים גרו בהם, מקלחות בלי וילון. אבל בעיקר בעיקר, חבורת בנות מתנשאות וצעירות ממני, שלא פינו לי מיטה למטה כשהגעתי ;)
הייתי מסיימת את הלילות שלי במשרד כמה שיותר מאוחר, רק כדי להגיע לחדר בשביל לישון. לא רוצה לשמוע ולראות אף אחת מהן. מגיעה כשכולן כבר שקטות מתחת לשמיכה, נכנסת בעצמי ונרדמת.
לפעמים זה נראה כמו חיים אחרים של אדם אחר.
בכל אופן, רועי ואני היינו מדברים המון. לא היה שם משהו מיני, אבל באמת שיח כזה. נראה לי ששנינו מצאנו מקום למעט אמפתיה ואינטליגנציה שלשנינו זה היה חסר. אני לא בטוחה אם הוא היה הומו או לא, אבל יש סיבה כנראה שהרגשתי כל כך נוח לטייל איתו כך תחת אקליפטוסים באמצע הלילה.
אחד הדברים שאני זוכרת שמאוד תפסו אותו, היה כשאמרתי לו: "אני יודעת שאני נראית לך מאוד נורמטיבית ורגילה, נכון? אין רגילה ממני. אז כל מה שאתה רואה הוא ההצגה שלי והניסיון שלא יראו שהכול בעצם ההפך".
הוא היה אולי האדם הראשון, שהתחלתי לשתף אותו באיך שאני מרגישה כלפי מה שקורה, קרה ויקרה בחיים שלי. באותה תקופה גם התחלתי לחשוב על לחזור לשם המקורי שלי.
בשלהי כיתה ו', שיניתי את השם שלי (לא בצורה קיצונית). אבל לקחתי את השם הזה איתי לאורך כל חטיבת הביניים, התיכון והצבא. מי שמכיר אותי מהתקופות האלו יקרא לי אחרת מאיך שקוראים לי היום.
לחזור לשם האמיתי שלי, אז, היה להתחיל להכיר במי שאני ולהפסיק לברוח. להפסיק לייצר הצגה בפני כולם, להפסיק להסתיר, ורק להתחיל, בשביב של ניסיון, להיות מי שאני באמת וקצת פחות לסבול מזה.
לילה טוב 🌻