אתמול החליטו בעבודה לנסות לקדם אותי ליותר עבודה עצמאית (לא ששיתפו אותי בזה לפני). הייתי צריכה לחפות על טעות של נציג אחר וגם נתקלתי בתהליך שלא הכרתי וביקשתי להתייעץ. מעבר ל-5 פינגפונגים עם הנציגה הבכירה, עליתי בסופו של דבר אחרי שיחה של 30 דק' עם לקוח מחרפן להתייעצות עם המנהלת שעשתה לי את אותו הקטע של "ומה את חושבת שהתשובה?", "ואיפה רואים את התהליך?", "בואי תגידי לי את" וכו'.
- "היי, אני רק רוצה לסגור כאן את הפנייה, תוכלי לעזור לי?"
- "תשתפי לי מסך, מה את רואה, מה הפנייה, מה הכרטיס?".
עכשיו חברים, הייתי על הקצה. ממש. גם הגעתי למשמרת ערב במקום בוקר (זה מה שהיה כתוב לי). גם לא אכלתי כלום חוץ מארוחת הבוקר לפני. תכננתי למשוך מ13:30 עד 15:20 כדי לאכול, ובאותה נקודה השעה כבר הייתה 15:40. אני גם מורעבת, גם צריכה הפסקה, גם אחרי שיחה קשה ומלא התייעצויות. בחייאת, תנו לי ללכת.
ואז היא התחילה...
- "את פשוט חסרת ביטחון. את יודעת את התשובה ואת סתם שואלת".
- "אוקיי, אני מצטערת שאני שואלת..."
- "למה את לא סומכת על עצמך?"
- אני פשוט לא עשיתי את זה לפני ואני לא רוצה לטעות"
- "ומה יקרה אם תטעי?"
כל זה קורה בטלפון ביני לבינה, עד שהרגשתי כבר חנוקה לגמרי, במערבולת אמיתית. היא אמרה לי "בואי אליי", אמרתי לה "אני לא רוצה לבוא אלייך". קמתי, נעלתי את המחשב, סימנתי לה שאני הולכת לשירותים והלכתי מאוד מהר לשם בעיניים שעומדות לדמוע. סגרתי את הדלת בתא השירותים המסריח, התכופפתי למטה, שמתי ידיים על העיניים, כדי שיהיה לי חושך מוחלט ובכיתי. חזק. המילים הדהדו לי כל כך. חסרת ביטחון, לא רוצה לטעות, ומה יקרה אם תטעי, את יודעת- את פשוט לא סומכת על עצמך.
כשעצמתי את העיניים היה לי חושך מוחלט. ושם בחושך הזה, היו לי רק המשפטים המהדהדים האלה. הגוף רצה לבכות ובאמת בכיתי, אבל תוך כדי אני גם מנתחת את הסיטואציה וספק מבינה את גודל הכאב במילים האלה. דברים שזרקו אותי לקשר שלי עם אמא שלי, לאישיות שלי ולדפוסים שלי כיום. וואו. זה משהו שאני יכולה ממש להתעמק בו ולהתבונן בו.
נראה לי שזו הפעם השלישית שאני בוכה שם. בפעם הראשונה בכיתי לאמא שלי בטלפון שזה לא בשבילי ואני כבר מעדיפה לחזור לתחום הקודם שלי. בפעם השנייה בכיתי כי לא הגעתי ל"יעד" בדבר הכי שטותי בעולם ולא האמנתי שזה יוריד לי 20% במשכורת. ובפעם השלישית בכיתי בגלל, כנראה, הרבה דברים.
זו עבודה מנטלית. אני יודעת. אח"כ גם הנציגה הבכירה באה לשבת איתי וגם המנהלת. הן שתיהן התנצלו בדרך שלהן ואני הערכתי את זה מאוד. אני יודעת שזה לא היה מכוונה רעה, אבל אני גם יודעת שיש דרך אחרת ונמצא אותה. שוב, כאמור, זו בסך הכול מסגרת בשבילי עד שאמצא עבודה אחרת. בינתיים זה בהחלט עושה את העבודה, אבל אני מסוג האנשים שמשקיעים עד הסוף בכל מה שהם עושים ועד שאני אמצא משהו אחר, שגם בזה אני צריכה להשקיע וקבעתי כבר כמה מיטאפים ללכת אליהם, בנוסף לקורות החיים שאני שולחת, אני אוודא שאני בקיאה בחוקי המשחק. ויש משחק ענק שם. ואני אוהבת לנצח.
בנוסף, למדתי שאני חייבת לדעת להרגיש את עצמי ולשקף את זה- באיזה מצב אני נמצאת עכשיו ומה אני יכולה להכיל באותו הרגע.
בהחלט למדתי הרבה.
והדבר שהכי הכי חשוב לי לזכור, אחרי התהליך שעשיתי בשנה האחרונה, הוא שאני בסדר כמו שאני, ומגיע לי הכי טוב שיש.
חמישי שמח :)