אנחנו עולות למרפסת הגג בהרצליה. היה לי התקף חרדה והחלטתי להרגיש את עצמי.
בזמן העלייה, אני שואלת אותה אם היא עשתה תואר.
והיא מספרת לי בחיוך: "כשחזרתי מהטיול אבא שלי הכריח אותי לעשות תואר למרות שלא רציתי. אז אמרתי לו או שזה יהיה בבינתחומי או שאני לא לומדת".
אני לא יודעת מה יותר נורא פה. שאבא שלך הכריח אותך לעשות תואר ואפילו לא רצית, או שאת הכרחת אותו לעשות את זה בבינתחומי או שאת לא תלמדי. ושזה מצחיק אותך.
כמה ילדות שמנת קיימות בעולם הזה? איך את מגיעה להכריח את אבא שלך לשלם לך 40,000 ש"ח על שנת לימודים באוניברסיטה הכי יקרה בארץ על תואר שאת אפילו לא רוצה?
באיזשהו מקום זה אותו הדבר - הוא מכריח אותה למשהו אחד, והיא מחזירה לו בתנאי אחר. איזו הזיה. נראה לי שזה נורא מוזר לי כי... ההורים שלי סיימו "להכריח" אותי דברים אי שם בכיתה י"א כשירדתי ל-3 יח"ל מתמטיקה בשמחה רבה.
ובכל מקרה, בסוף היא לא עובדת במה שלמדה, וגם אני לא. בסוף שתינו נפגשנו באותו המקום, תפקידים קצת שונים. אבל האם אפשר למצוא שפה משותפת בין אנשים כאלה שונים? אני מניחה שכן, רק אם רוצים.
ולמה אני מקנאה בה בכל זאת?
בוקר רגוע 🌻