השבוע המעטתי מאוד לדבר עם המשפחה שלי, בטח לשתף או להתייעץ. החלטתי להתנתק סופית מהדבר הזה שכל פעם מחדש פוגע, מעליב, מרגיז או הורס לי את המחשבות והחלומות ומפר את שלוות הנפש שלי.
השינוי הוא מיידי וקיצוני. אתמול בשיחת טלפון שלי עם הקואצ'רית שיתפתי והצפתי. הדברים עלו ועלו, וכבר הייתי חייבת לסיים כי הכול נשפך ממני כמו מים. האלימות, המילולית והפיזית, השליטה, החדירה לפרטיות, ובעיקר בעיקר, מה שהכי הפריע לי - הסירוס של החלומות שלי.
אחרי שישבתי לאכול ודיברתי עם הקואצ'רית בטלפון, היה לי לחץ ענק בחזה. קצת כמו זה שהיה לי בחו"ל ב7 באוקטובר. הייתי אז בחו"ל והתקשרתי לארץ לקבל עזרה עם התקף חרדה, שלא נשמתי בו. ליטרלי לא נושמת. לא מכניסה אוויר. וקלטתי שזה קורה לי.
עליתי למעלה מהקניון וישבתי אל מול הכביש הראשי והסתכלתי גם על השמיים. נשמתי עוד ועוד ועוד ועוד. כיווצתי שרירים מלמטה למעלה (שיטה ידועה להפגת מתח). נשמתי המון. בתחנת אוטובוס הבאה גם עשיתי מתיחות ונשימות.
אני כנראה לומדת לנשום. זה עד כדי כך כמה השינוי הזה משמעותי בעיניי. שיתפתי אותה שאני מפחדת שמישהו תכף יפוצץ לי את הבועה, ינפץ את אשליית החופש המוחלט שלי. סיפרתי לה שאני מפחדת מעצמי. לא יודעת מי אני באמת. תמיד ידעתי מי אני רוצה להיות - בנאדם ערכי, מוסרי, חברי. אבל יש גם את מי שאני. בכלל לא תמיד מלאך, ממש לא בתולה קדושה, ובטוח פורצת-חסרת גבולות.
וזה המשחק שלי. :]
אחלה בוקר 🦋