היום אני יודעת להרגיש ששנת 2025 היא שנה של משבר זהות עבורי. סיימתי תואר ראשון שהמשיך בקו ראשון את מה שאמא שלי עשתה. ואת כל מה שאני עשיתי מאז שהייתי ילדה. סיימתי את כל מחויבותי לחברה - לימודים, צבא, השכלה. אז יש לי תואר ראשון לא רע בכלל, אבל מה אני עושה איתו? אה, שכחתי לציין שיש לי גם ארבעה עמודים של עבודות ותעסוקות במסמך של הביטוח הלאומי. אתם מבינים למה טופס 101 כבר לא מרגש אותי? (תסמינים של gen z)
היום אני יודעת להרגיש שאני חווה משבר זהות על כל רבדיו - מי אני, מה אני רוצה לעשות בחיי, איפה אני רוצה לגור ועם מי. זה לא באמת משבר, זה תהליך מחשבה עמוק וחשוב, שהחל בעת המעבר שלי מהדירה של אבא שלי.
יותר נכון, הבריחה.
---
בימים האחרונים אני משתפת המון אנשים מהמעגל החברתי שלי בבלוג. בינתיים הפידבקים שאני חווה הם מדהימים וכיפים. אני מרגישה שאני יכולה להשתחרר ככה בצורה המירבית, כי אין לי יותר סודות להסתיר - הכול שם. אין צורך להציף כל פעם, לספר, או להתריע. הכול שם, כתוב.
אני יודעת להגיד שאני בנאדם שמאוד אוהב לעבוד עם הידיים. לא מספיק לי רק לתקתק על מחשב (למרות שמהירות ההקלדה העיוורת שלי היא באמת מרשימה). אני אוהבת לגזור, להדביק, לצייר, לצבוע, לתכנן. אוהבת מאוד מאוד לתכנן דברים, אבל גם לבצע. אני הכי נהנית מהאתגר של הביצוע. והסיפוק.
אני אוהבת אמנות על כל סוגיה ורואה בה התגשמות חלומותיי. היום שבו אדע לנגן על גיטרה את השיר האהוב עליי יהיה יום מאוד מאושר בחיי. היום שבו יהיה לי סטודיו עם ציורים, תמונות ויצירות יהיה יום מקסים גם כן, ואני אזמין הרבה לתערוכה. היום שבו אוכל להוציא מארגז הקרטונים את העותקים של הספר שלי, יהיה יום מפחיד. ומרגש מאוד. אולי כותבת בעיתון בכלל? חבל שכבר אין עיתונים. אולי.. זמרת ברים אדומה? צריך ללמוד פיתוח קול, יש לי כבר שמלה אדומה. אולי שחקנית הוליוודית? על מי את עובדת, הכי קרוב שלך להוליווד זה כרטיס טיסה בכיוון אחד. אוי, זה דווקא נשמע די פשוט. בחטיבת ביניים הייתי כל הזמן נכנסת לאתר הצילומים של national geographic. היה שם קטע עם תמונות טבע מדהימות. הייתי מסתכלת עליהן.. אולי משם הפטיש לזוהר הקוטב. תמיד הטבע היה הבריחה שלי ולכן התאהבתי בו. מצאתי בו השראה ותורה וערכים. מצאתי בו התבוננות ופליאה וקשב למה שקורה סביבי. בעיקר לכאן ועכשיו, שהוא אמנות. להיות בכאן ועכשיו. לא לחשוב על המחר כי הוא לא רלוונטי. או כמו שדון דרייפר החתיך בגברים אומר: "I'm living like there's no tomorrow, because there isn't one."
אז מה תעשי עם כל האמנות שלאחרונה אופפת את חייך? אמנות או נמות? לא... אנחנו לא נמות. אנחנו חזקים ואנחנו נשרוד. נהיה אומה של מהנדסי תוכנה ופשוטי-עם. אבל נמשיך למכור חלום שכולם יכולים, אם רק הם יתאמצו. השאלה כבר לא אם אני יכולה, אלא מה אני רוצה.
ואת זה נשאר לברר.
בינתיים אני חושבת על ניו-זילנד. מאוד ברצינות.
---
בסוף לדעתי מה שיש לי באמת זה את ה-X פקטור שלי - היצירתיות. אני חושבת שמערכות גדולות או מקובעות או מסורתיות לא יבינו אותו. הן לא יתעכבו עליו בגלל מרבית הביורוקרטיה שמקיפה אותן. להפך, אני אשב להן כמו קוץ בגרון, והן ידכאו אותי עוד ועוד. זה כי אני אומרת להם את האמת בפנים. והם מופתעים. הם לא רגילים שמישהו אי פעם היה מספיק אמיץ או מתחשב לומר להם את זה. או כמו שאחד המנהלים שלי לשעבר סיכם את זה - "מה? את מרגישה שאני לא אומר לך תודה?" (מבט מופתע).
אבל זה מה שאני רגילה לעשות - יצירתיות. אז איפה אני אממש אותה בצורה הכי טובה? כנראה שהתשובה ידועה מראש... (?)
קצת מתבאסת שלא למדתי בסוף תואר רב-תחומי, זה כנראה היה יכול להיות הרבה יותר מדויק לי. Note to my self - לא להתייעץ יותר עם אף אחד על שום דבר. חוץ מקאמלז.
אסור לי לפחד יותר מכלום. לא משינויים, לא מתעוזה. הכול בסוף משתנה כל כך מהר, ששום דבר כבר לא מספיק חשוב כדי לא לעשות אותו.
התוכנית היא כזו:
1. למצוא עבודה במשרה חלקית קבועה (הכנסה תזרימית קבועה)
2. למצוא עבודה במשרה חלקית משתנה (שיהיה ככה מגוון)
3. לפתח את העסק שלי שהוא גם התחביב שלי (אימל'ה)
4. להזדיין מלא, לטייל מלא, לשתות, לעשן, לחיות. כי השנים האלה הן מיוחדות כלשעצמן, ואני כבר לא צריכה למהר להתבגר. well, עד שמישהו יציע לי לגור איתו בחו"ל כמובן..
שבת שלום 🌈