איה ואני מדברות שיחת חולין בדירה, בין אימון לספונג'ה (האימון שלה, הספונג'ה שלי). אני ניקיתי וסידרתי את הדירה מספר שעות, תוך כביסות, 2 טיולים עם הכלבים, ומספר שיחות טלפון חשובות.
אני מראה לה את ארונות המטבח, שהיום סודרו לקטגוריות "אפייה", "בישול", "ממתקים וחטיפים". "וווואוו איזו רמה", היא אומרת בהתלהבות!
הדירה סוף סוף מרגישה כמו בית. אפילו השכן ממול נכנס אתמול לסתום חורים בקירות ואמר לי "וואלה? זה הכול עבודה שלך, הא?", הוא ראה את כל חזית הדירה שהשתנתה לחלוטין, התלהב מהעיצוב (אני מבינה למה), ושאל "מה? את גם מאלפת כלבים?", ואני בחיוך ממזרי, "כן". אחר כך סגרתי את הדלת ונכנסתי הביתה. כי אני יודעת שיש לי דגל אדום לגבי השכן הזה.
היא חוזרת לדירה בנעלי הבוץ, עוד מנסה לשחרר את הכלבים, לא לפני שאני אומרת לה "איה!! לא!!" (בגלל טביעות הרגליים הבוציות שלהם על הרצפה).
"וללטף אותם מותר לי?", היא שואלת כמעט בצחוק, כמעט באמת. "ברור חחחח", אני צוחקת, "הם הכלבים שלך, רק שלא ילכלו את הרצפה". חחח
מישהו היה צריך להשליט סדר בבית, וגם השכן ממול התלוצץ שבאתי לחנך את איה. אני כאן בשבילה והיא בשבילי. וזה נעשה ברגישות. וזה הדיל של החיים שלי. למה? לי אין טיפת מחויבות להישאר כאן, לה אין טיפת מחויבות להשאיר אותי כאן. אנחנו לא מערבות כסף, אז אני מרוויחה את לחמי בלסדר, לנקות, לטפל בכלבים.
אני לא עושה את זה מהכרח, או תחושה של חוסר נעימות. אני עושה את זה כי האופי שלי הוא לעזור, לסדר, לקחת אחריות על מרחב. ב3 שבועות הדירה הזו הפכה לבית קטן בערבה (כך היום, לטענת איה.)
המצב היה פה בקאנטים, ועוד היא טוענת שכשהגעתי עוד יחסית סביר. במשך יומיים, תוך כדי העבודה מהבית, בין השיחות, זרקתי סמרטוט והתחלתי לנקות. אחר כך, ביום שלמחרת התחלתי למיין ולסדר את כל מה שראיתי. חלק לזרוק, חלק להשתמש, חלק לשמור. יש לי תורה שלמה שלמדתי בכל מה שנוגע לסידור הבית, חפצים וכו'.
אחד הדברים שאיה אמרה ממש בהתחלה לפני דהיא יצאה ללמד היה "אוי, מאמי אל תתאמצי". ואני חשבתי לעצמי, למה שאני לא אתאמץ בשבילך כשנתת לי כל כך הרבה? כשהיא חזרה מהבי"ס ציפיתי שהיא תידהם, כי אני נדהמתי איזו דירה יפה הסתתרה לה מתחת לבלאגן.
לקחתי והזזתי והוצאתי כל טיפת זעם או בלבול שהייתה לי בגוף מהתקופה האחרונה והכול הוצאתי על החפצים. אחרי שמצאתי כל כך הרבה שטויות וכל כך הרבה דברים יקרי ערך מעורבבים עם כאלה שלא, כבר כעסתי עליה מעט ואמרתי לה ברגזנות "אין לך כבוד לחפצים", כמו אמא פולנייה טובה.
בהתחלה כאב לי על איה שהיא חיה חיים קצת אחרים, קשים. אבל תמיד ראיתי בה מודל לדוגמה לאישה שחיה לפי התורה שלה. יש לה את הדירה המגניבה שלה, היא קונה מה שבא לה למרות שאין לה אשראי, היא מחוזרת על ידי 3 גברים במקביל באזור. אחד מביא לנו בימי שישי ירקות (נורא נחמד לגלות פתאום שקית בדלת), אחד מביא לנו דבש ושמן, והשלישי נכנס לסתום חורים בקירות. הבחורים שלי מביאים שוקולד ויינות. ליקרים. כאלה טובים. ואמרתי לאיה, שאני רוצה לראות פה 20 בקבוקי יין. בצחוק כמובן.
רציתם 2 נשים צעירות במצוקה? עלמות שיש להציל? קיבלתם. הבית הקטן שלנו פתוח לברכה ואתם מוזמנים לעלות לרגל, להביא אתכם איזה פטיש ומדף מאיקאה. ולא לשכוח דיבלים.
מצחיק כמה שאני לומדת ממנה על נשיות שמחבקת ולא הודפת. שומרת ולא עוזבת. גם אם קשה. משחררת. היא משחררת אותי מהפרפקציוניזם החולני שלי, הצורך, ההכרח וההרגל כבר לסדר כל דבר, להשאיר מטבח נקי. כן זה בסדר רגע לבלגן, וגם במרחב הציבורי. דברים שלא למדתי אי שם במעונות.
אני מספרת לכל מיני אנשים כל מיני סיפורים וקולטת שזה יוצא לי די טוב. איה ואני דיברנו שלשום לקראת ראיון העבודה שלי על סיפור חייהם של ההורים שלי. עלה לי רעיון ממש טוב לכתוב כמה טקסטים מנקודת מבט של ההורים שלי שמספרים את סיפור חייהם. זה יכול לתרום לי להבין אילו חורים בעלילה חסרים, ומי הם בעצם ההורים שלי.
אז באותה שיחת חולין, היא רגע לפני האימון פילאטיס שלה, עוצרת בבית לגלגל ג'וינט ואנחנו מדברות קצת. אנחנו נזכרות באנשים מהתואר, כל מיני דמויות משונות ושונות שפגשנו, כולל טיול אחד בירדן הממלכה, והחלטה נועזת של איה לפגוש איש מקומי בפטרה לחלום אלף לילה ולילה (על המיטה שלו).
בין לבין אנחנו נזכרות בסטודנט, אותה דמות מסואבת מהלימודים שלי, גבר צעיר ממני, שלחץ לי והיה שם בנקודות מאוד רגישות של חיי. הקוראים האדוקים ייזכרו במספר פוסטים שסטורי הצעירה של שנה ב' בערך כותבת עליו.
מדי פעם אני נזכרת בו, יותר נכון לעיתים רחוקות, ותמיד בעין מאוד לא יפה. היום השיחה עם איה גלשה אליו, איכשהו. איה שמעה על המקרה יחסית מהר, כמה חודשים, אחרי שזה קרה איתו. היא הייתה בשבילי אוזן קשבת שם, מישהי בטוחה לספר לה, ואולי גם תיקוף לאיך שהרגשתי.
אז הסטודנט הזה הערב עולה בשיחה, ואיה מנסה לתמלל אותי. אני אומרת לה א' היא מתמללת לי את זה כב'. "פגשתי אקסית שלו, שאמרה שהוא עשה לה גם את זה", אני מספרת. "אז היה שם פלירט בהתחלה נכון? זה התחיל ידידותי ונגמר רע?", היא מתמללת.
מה שקרה לי תוך כדי הוא שבכל משפט שהיא אמרה, אני יותר ויותר נסגרתי. הרגשתי שאני מנסה להסביר משהו שהיא לא תצליח אולי להבין. לקחו 5 משפטים נוספים של ניסיון להפסיק לדבר עליו, מעין סגירות עקיפות לנושא מצדי שלא צלחו, עד שקפאתי במקומי, פניי מושפלות ואני כבר לא יכולה לדבר. חיפשתי את המצית מהר כדי לגלגל סיגריה. מוצפת.
"לא התכוונתי לצער אותך", היא מתחילה למלמל. היה לי מאוד חשוב לומר לה שזה לא קשור אליה, זו אני. יש רגעים מדויקים שאנשים צריכים לשמוע שזה לא הם, זה מישהו אחר. כי האשמה ישר צפה להם, הם רואים מיד שפגעו בנקודה רגישה.
לא היה פלירט איה, לא היה שום דבר. גם אם בהתחלה הוא עשה רושם חביב ונעים, זה היה סקס נורא ותו לא. כאמור, אין לי באמת רצון להגדיר את עצמי כקורבן כזה או אחר.
איה הלכה עצובה, אמרה שאולי תישן אצל האהוב שלה ואולי לא. יצאתי לטיול עם הכלבים באנרגיה נמוכה. אם אתמול רצתי וקפצתי איתם בטירוף, היום בקושי הייתה לי אנרגיה לזרוק להם מקל. רק ברגע שהיינו בדשא היפה, הרחב והירוק, הצלחתי קצת להשתחרר ולחזור לשמוח ולהנות.
הם כל הזמן צפים לי. התקופה הזו של לחזור להאמין ולנסות אהבה מציפה אותי. נראה לי שאני עצמי מפגישה את עצמי עם שאלה מאוד קשה לחיים האלה - מי יהיה האחד שלי? מי הוא יהיה - על יתרונות וחסרונותיו, מתי הוא יהיה, ואיפה.
אני שותה ומעשנת ומזדיינת ומעשנת ולומדת ונוסעת ובאה. הימים שלי יפים ומפחידים ומדהימים בבריאת המציאות הזו יש מאין באחת מהנקודות הכי קריטיות שהייתי בהן.
השמיים כאן כחולים ויש דשאים שלא נגמרים. הכלבים שמחים ורצים, ואני מנסה להחזיק הכול ביחד. כמו מגדל קלפים, או חלום, רק שלא יתפרק.
אני אוכלת אגוזי קשיו קלויים ומרגישה מצפון על הקלוריות. אמא שלי בכל ביס איתי, אומרת לי "קלוריות ריקות.. פחמימות ריקות". כל החיים היא ניסתה ללמד אותנו הבנות על תזונה, איך מאזנים (כנראה) את האכילה הרגשית. זה לא הצליח לה. שלושתינו שמנות והיא היחידה שרזה.
לפעמים אני תוהה כמה שמנה אני באמת, ביחס למה שהסביבה רואה או אנשים במראה. לפעמים אני נראית לי מאוד שמנה, לפעמים יותר רזה. אנשים לא יודעים אבל אני בתהליך כבר כתקופה להרזיה, ואין ספק שזה דבר שאני משקיעה בו די הרבה אנרגיה.
אם זה יותר טיולים, סיבובים, פחות שתיה מתוקה וג'אנק. זה התחיל מאז שעברתי לגור אצל אבא שלי, וירדתי כמה מידות בג'ינס, דרך המעבר לאיה (ולמשל, היומיים ללא הגז בכיריים עבדו יופי).
יכולתי להמשיך לכתוב בלי סוף, אבל העיניים שלי נסגרות מעצמן. כל מה שאוכל לומר הוא שטוב לי, המפגש עם איה נעים לי, ושמחר יום חדש.
יש חתיכי חדש בחיי שהגיע אחרי הקשר האחרון. הפרידה המתמשכת נועדה להגיע ולקרות. הבחור הקודם, ככל שעובר לו הזמן, אני מבינה כמה שלא התאים לי. ועם החתיכי, זה אחרת. הוא בוגר, הוא עצמאי והוא מאוד נעים. הוא יודע שיש לי בלוג, שאני כותבת, מצלמת ומצטלמת ומעלה. אני שולחת לו מספיק סרטונים בשבילו שירגיש מיוחד. למעשה, יש לו כבר ספרייה שלי, ואני לא מדברת על הטקסטים שלי.
אני מחכה שהוא כבר יגיע מחר. ביקשתי ממנו לבוא כועס, כמו שהוא אמר שהוא, אחרי שעשיתי לו טיזינג יפהפה בוידאו וזה הכעיס אותו. "סטורי, אני רוצה לדפוק אותך עכשיו". אוי כן. בנוסף, אתמול או שלשום עשינו קרב מדבקות בווטסאפ ורק על זה הוא קיבל 100 נקודות בונוס.
החתיכי הזה, יודע שאני בתקופה ייחודית של החיים שלי. אבל אני בטוחה שהוא לא יודע כמה, כי הוא מכיר גרסה אחרת של סטורי. יותר קלילה (עד כמה שניתן), לא מחנכת (משתדלת), ובעיקר לא פוחדת. אמיצה.
מחר אנחנו נבשל יחד, נזדיין, נראה סרט במחשב המזדיין (נראה לי אישה יפה), ונישן יחד. הוא יחבק אותי ואני גם אבקש סיפור לפני השינה כי יוצאת לי הילדה הקטנה לידו, והוא דאדי חמוד כזה. ככה הוא כבר שמור לי.. "החמוד".
כמו שהוא אמר, רק נראה חמוד. מחר הוא יזיין אותי בתחת וגם יסתכל לי בעיניים תוך כדי. אני נוטה להיות חמדנית ולגמור פעמיים מהלשון שלו לפני. כן. תן לי את זה.
פיס אנד לאב, מיניות חופשית, וזה.. פאקינג שנות ה20 שלי, אז לכו תזדיינו. זה עדיף.
לילה טוב!
בימים האחרונים חזרתי לנגן על הגיטרה. אתם לא תאמינו, אבל כל האקורדים שלמדתי בשנה שעברה נשארו פיקס על היד שלי. זה בגלל שהתמדתי ולמדתי לבד לבד לבד. היד שלי השתפרה גם במנח של האקורדים וגם בזריזות. אני מנגנת! ממש! ושרה!
היום שרתי את השיר הזה, שהוא אחד היפים ששמעתי ושומעת.
Some may say I'm wishing my days away. No way. But if it's the price I pay".
אני חיה את הנוודות הדיגיטלית של המאה ה-21. וזה מקסים.
שיהיה אחלה סופש🕶