אתמול היה יום קשה.
היה קשה ללכת בו, לדבר, לנשום.
התקף חרדה שלא נגמר. תסכול כי לא מצליחה לנשום. הראש מנותק.
החלטתי שאני נוסעת לקנות כדורים נגד חרדות SOS שרופא המשפחה רשם לי.
איה הורידה אותי באחת הצמתים עם חטיף ובקבוק מים. ישבתי בתחנת האוטובוס נוזלת לחלוטין ואכלתי את החטיף במהירות.
אני לא יודעת להסביר את התחושה אבל זה קצת מרגיש כמו צמח. אני גם לא חושבת על כלום באותן דקות, רק חיה. מנותקת לחלוטין.
ואז מגיע האוטובוס, אני עולה. מתיישבת כמה שיותר רחוק בשביל שיהיה שקט. שמה את הראש על הצד אבל פלטת הזכוכית רועדת, אז מזיזה.
לקראת התחנה האחרונה עולה קבוצת תיכוניסטים. אני שומעת כל מה שהם אומרים וכבר רואה מי הילדה שאומרת לכולם מה לעשות, ומתרשמת ביני לבין עצמי. כשאני יורדת אני מדדה בין מעברי החצייה, עוקפת את התיכוניסטים בבידוק הבטחוני לקניון ועולה.
וואו קניון. ציוויליזציה. רחוק מהמושב. העיר. המקום הבטוח שלי. האהוב שלי. שאני מרגישה בו בנוח ובטוב (יחסית). אז שם אני קונה לי כמה מתנות, ואז הולכת לפארם. מקבלת חבילת כדורים ב6 ש"ח וממוססת את אחד מהם מתחת ללשון. קונה לי מקדונלד'ס ופותחת את המחברת תכנון שבועי והעטים שקניתי. יושבת וכותבת מה עשיתי השבוע.
לא יוצרת קשר עם אנשים. זה מרגיש כאילו אני לבד בעולם. רק בצומת ספרים כשחפרו לי על המועדון, אמרתי שבעבר הייתי מוכרת שם ואז צחקנו סביב זה. קניתי לי עיתון של National Geographic. רציתי את 'עיניים' של הארץ, אבל לא היה להם. לא נורא.
חזרתי לאט הביתה. הייתי בלי חזייה מתחת לסוודר וזה הביך אותי, אבל כשכבר יצאתי מהקניון לא היה לי אכפת. היה לי התקף חרדה והנשימה נחלשה לאורך כל היום. המוח שלי כבר לא חשב יותר מדי ולמזלי היה לי את השכל לדבר עם רופא המשפחה אחרי כל כך הרבה זמן שאני סובלת ללא תרופה. הנזק שהסטרס הזה עלול לעולל לגוף שלי גדול בהרבה מהנזק של הכדור הזה.
היום אני אזמין קורקינט ואופניים אליי למושב. לוקחת כשבוע של הפסקה מחיפוש העבודה ומטלות מלחיצות. רוצה לעשות כיף. מגיע לי.
אני צריכה להחזיר את האוויר לריאות.