טוב בסדר, הבנו. יש בייבי בום באוויר. אתם מריחים אותו כמוני? כולם רוצים זוגיות, אהבה, ילדים. מחפשים כלה, חתן או שניהם.
WELL, לאחר מפגש משמעותי עם אמריקאיות ואמריקאים יצא לי לחשוב על מספר דברים רציניים.
- למה אני צריכה זוגיות בכלל? WHY + FOR WHAT?
- האם זוגיות זה דבר בשבילי? ואיזה סוג של זוגיות?
- ילדים - מה אנחנו עושים עם הדבר הזה? מתי? האם זה הכרחי?
- אקסלוסיביות - מתי בכלל הזמן המתאים להגדיר אקסלוסיביות? איזו השפעה יש לזה על הקשר?
- חרדת נטישה בקשר - זה דבר אמיתי ודי מורכב, שפוגש אותי המון. איך אני מתמודדת עם זה?
- מה נחשב בגידה? איך בכלל מדברים על זה? האם חבורת נשים שעשו המון כיף בחדר כושר מגיע להן ולמאמן הכושר הצדיק שלהן לעבור לינץ' וירטואלי? מי שקצת מכיר אותי, יודע מה אני חושבת על זה.
------------------------------------
האישה היהודית והישראלית (וגם העולמית) מוכוונת מגיל צעיר לזוגיות, חתונה וילדים. אבל למה? האם האוכלוסייה צריכה לגדול עוד יותר ממה שהיא מונה כרגע? למה יש קונספציה שכולם צריכים להביא ילדים בארץ, ומי שאין לו ילדים מרחמים עליו. האם זו דרך לשלוט בנשים? לשמר מצב קיים? סטטוס קוו? למה?
בכל אופן, זה רק מזכיר לי שלפני שנה כשטיילתי במונטנגרו עם חבורת פנסיונרים, מישהי מצאה את הזמן הנהדר ממש על היאכטה לייעץ לי להקפיא ביציות. תיזהרי שאני לא אקפיא לך את הראש, אמרתי לה. סתם. לא אמרתי. אבל מתישהו לפני שנה אמא שלי התחילה לדבר איתי על קשרים רציניים עם גברים, ורחמנא ליצלן, ילדים. סליחה?! אני ילדה בעצמי. ואני גם ילדה מאוד חכמה. אחת כזאת שיודעת ורואה שילדים זה דבר קשה. מורכב. לא מפחיד, אבל זה משנה את כל החיים. האמת, שבמחשבה שנייה - במדינה הזאת זה אפילו מאוד מפחיד. בטח שאני רוצה להביא ילדים במדינה שבה הבן שלי יהיה חייב להיות בצבא תחת פיקוד של האנשים הכי מטומטמים בתבל, שבמקרה הטוב יוציאו אותו עם טראומות לכל החיים, ובמקרה הרע אני אצטרף למשפחת השכול הכי גדולה בהיסטוריה. נשמע מעולה להיות בחרדה מדי יום שהבן שלך לא מתפוצץ באיזה אוטובוס.
ובכלל, אמא, האם את יודעת עם איזה גברים ודברים אני מתמודדת בעצמי? האם את יודעת שכל גבר סטרייט שפגשתי עד היום לא היה לו מספיק ביטחון לומר לי 3 מילים אמיתיות מאוד? וזה כל מה שאני מחפשת, את האמת.
אז בכלל, היום כשילד עולה בין מיליון למיליון וחצי שקלים חדשים, להוסיף לעובדה שהדבר הזה הולך לגרום לי לעשות את פעולת הנדנוד עגלה די הרבה, ולהזדקק לשותף די טוב, אני אצטרך להבין מי אני ומה אני רוצה בחיי לפני שאני אכניס גבר או ילד (לא שיש הבדל גדול). גברים ישראלים וכנראה שגם בחו"ל רגילים לליטוף של האמא שלהם די הרבה ורואים באישה שלהם אמא בעצמה. אז הרי זה אומר לגדל לא רק 2 ילדים, אלא עוד גבר שהולך להקריח ולהשמין עם השנים, אלמלא הוא יהיה איזה ספורטאי מצטיין.
ובכן, אם אני רוצה להקים עסק, לכתוב ספר, לטייל בעולם ב-3 השנים הקרובות של חיי, אין טעם בכלל לדבר על זוגיות. זה מזכיר לי שאחת הנשים בנות ה-29 שהכרתי לאחרונה כבר אמרה לי שהיא מתחילה לחשוב על הקפאת ביציות אם המצב שלה לא מתקדם. סליחה? הקפאת ביציות בגיל 29? תגידו לי, השתגעתם?
ידעתם שבטבע יש מינים שמתרבים ברבייה אל-מינית, משמע הם לא צריכים בן זוג בשביל להתרבות? ידעתם שיש מודלים של להקות מסוימות שבהן יש כמה זכרים שמגנים על הלהקה, כמה נקבות שמביאות צאצאים, וכל השאר חיים טוב רגל על רגל? אז למה שלא אחיה טוב גם אני, רגל על רגל? מה זו הבהלה לזוגיות שהרגשתי במשך כל כך הרבה זמן? המאמץ שחשתי שאני צריכה לעשות כדי שזה יצליח? הכסף שהשקעתי בדייטים ואמונות עאלק-פמיניסיטיות כאלה של "אני לא רוצה שהגבר ישלם עליי?". בלייר האמריקאית הרשימה אותי כל כך בכך שציינה בפניי את כל העלויות של להיות אישה בימינו, בטח אחת כזאת שרוצה ילדים. וואלה חברים, ראיתי לידה אחת בחיי. לא היה שם גבר. ובלי קשר, זה לא היה מראה מלבב. ראיתי אישה שהביאה גבר לבד, ואני לא רואה שהחיים שלה התקדמו, אלא רק האטו מאוד. אבל איזה כיף זה להיות גבר שנוסע לעבודה, מביא כסף הביתה, יוצא עם החברים מדי פעם בערב, כשאשתו עושה תנועות של עגלה...
לא שאני רוצה להיות גבר, אני פשוט מתעוררת לאט לאט ורואה את הדעות הקדומות שאופפות את חיי ואת הסובבים להם. כל מיני שטויות דתיות, יהודיות, ישנות מאוד. וזה לא מתאים לי. אני לא רואה בזה נחיצות. אני באמת כבר לא יודעת מה נכון או לא נכון. כרגע קשר מרגיש לי כמו מעמסה גדולה. אם זה יקרה, זה יקרה מתישהו בגיל 32-33. 2 ילדים, מתקתקים את זה אחרי שרואים שהגיע הזמן ובאמת רוצים. וקשר רציני זה בשביל חתונה וילדים ולא פחות. אחרת, אתה מוזמן לקחת אותי לסופ"ש בוינה ואני מבטיחה שאני אמצוץ לך כמו שבחיים לא מצצו לך. אחר כך נלך לאיזו הצגה טובה ואז אני אלך לבחור האוסטרי שהכרתי בהינג' ואתה יכול גם לשמוע אותי גונחת בזמן שהוא מזיין אותי. בטלפון או בלייב, זו הבחירה שלך.
אפשר עד מחר לדבר על פמיניזם, או ביטויים מאוסים כמו "אישה חזקה ועצמאית", אבל אף אחד לא באמת רוצה אישה חזקה ועצמאית. כל אחד רוצה את הזונה הקטנה שלו. בסופו של דבר. וזה פשוט משהו שלא מתקבל אצלי על הדעת. זה יהיה בתנאים שלי, בקצב שלי, או שזה לא יהיה בכלל. בכל המקרים, הכול יהיה בסדר, והבהלה הזאת לזוגיות - הגיע הזמן להרגיע אותה. מעדיפה להשקיע את המאמצים שלי בלעשות את המיליון הראשון, או להיות שחקנית ממש טובה. כל השאר זה בונוס.
נ.ב בלייר סיפרה לי שהיא מנהלת מערכת יחסים עם גבר שרחוק ממנה 3 שעות באמריקה. בנוסף, הגבר הזה מנהל עוד מערכת יחסים עם עוד מישהי, אבל המרחק בינו לבינה גדול יותר מאשר שלה איתו, אז זה מרגיע אותה. זה מאוד קשה לה ומורכב, אבל הוא פרופסור באיזו אוניברסיטה, והיא צריכה עוד שנה במוסד האקדמי שלה כדי לעבור איזה משהו, אז יש לה עוד שנה עד שהיא בכלל יכולה להגיע להחלטה. נשמע בריא נכון? אין כמו לחשוב על מישהו שגר 3 שעות ממך ומנהל מערכת יחסים עם עוד מישהי במזרח כשאת במערב. מזכיר לי מישהי, אהמ אהמ.
דרך אגב, זוכרים שציינתי פה פעם שתואר אקדמי, המטרה הכי מרכזית שלו היא לעכב ילודה? נראה לי שקיבלתי הוכחה חותכת לכך. ומה אני אגיד עם החתיכי שלי שגר שעה וחצי ממני ומתחיל עכשיו את שנת התואר הראשונה שלו? כשאני באותו הגיל כבר סיימתי תואר של 4 שנים, סטאז', תעודה וגם הבנתי שאני לא רוצה את זה? אה, וגם יש לי איזה 4 עמודים בביטוח הלאומי, אז החלטתי שלהיות שכירה זה כבר לא מתקבל על הדעת. היום כששואלים אותי מה אני עושה, אני עונה "פרילנסרית", אני פשוט כבר לא יכולה אחרת.
יש המון עצב באוויר שלי כרגע, אבל זה עצב טוב. של השלמה, של קבלה, של חמלה. אני לא רוצה להגיע למצב שאני שונאת אף אחד, לא בפן רומנטי. תעזבו אותי כבר. אני רוצה לנוח. כמה כאב אני עוד יכולה להכיל? שקרים, תירוצים, היעלמויות. טיפ לעצמי ולכל מי שרוצה משהו שנאמר מתוך הלב - תגידו את האמת. היא משחררת את כל השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו.
סטורי הכינה החורף את גופה לקיץ, כמו שאישה טובה צריכה לעשות. בנוסף, אתמול ציירתי משהו די יפה, אז להלן:
בסוף הוחלפה התמונה לתמונה אחרת, שאני אקרא לה "אישה שבוחרת לאכול קודם את הקינוח - תיזהר ממנה".
זה הזכיר לי קצת מבט על כדור הארץ... נהניתי מאוד לצייר את זה עם האצבעות. לפחות תעסוקה כלשהי עד הזכר הבא שירצה אותי.
שבוע נפלא ומלא בשקלים שעלינו נופלים...