אני זוכרת שהמשפט שהמשקיע אמר לי הכי הרבה פעמים היה המשפט הזה.
באותם ימים, כנראה לפני 3-4 שנים, תמיד כשהוא אמר לי את זה, חשבתי על קריירה. איפה אני רוצה להיות? ואף פעם לא הייתה לי תשובה מספיק טובה, כי הכול תמיד משתנה אצלי כל כך מהר. אבל היום אני מבינה ל-מה הוא תמיד התכוון. אני מבינה את החיוך הממזרי והמאושר שתמיד היה לו. אני מבינה שהוא פשוט דיבר על תל אביב.
כן, זו עיר שהיא כמו מנת יתר. ותמיד כשאחזור הביתה משהו יירגע. אבל אם אני עוברת לשם, אני עוברת עם תוכנית, עם תקציב ועם מטרה מאוד ברורה. אה, וגם חברה. איזושהי קהילה כזאת שתעזור לי לא לקרוס תחת תלאות החיים.
אתם יודעים, אני כבר במושב הזה אולי חודש וחצי. והזמן פה עצר מלכת. מדי פעם יש תזוזה ליד המכולת, מדי פעם 2-3 ילדים משחקים בדשאים והמרחבים האינסופיים. אני משתגעת כאן מהשקט. זו כמו תהום שמהדהדת לי "את לבד, את לבד, את לבד". ולכן, זה לא הזמן לגור במושב. אבל אם ורק אם, בדמיון שלי, זו הייתה עיר של צעירים, היא הייתה נהדרת.
ומה עושים הצעירים של היום? נותנים את הידע שלהם לאנשים מבוגרים מהם שמנצלים אותו. הם מנצלים את הכוח שלהם, הידע והאנרגיה. הם יודעים שאנשים צעירים חכמים מהם. הרבה יותר. והם יודעים שלהם יש משפחה וילדים שהם צריכים לחזור אליהם בערב ולעבוד שם יותר, אז הם מעבירים את האחריות לצעירים, תחת ההוראות שלהם. כי זה מה שמנהל טוב עושה, הוא מנהל. לא עושה.
לראשונה אני יושבת כאן על ספסל באמצע הפארק. לא ראיתי אף לא אחד עושה את זה. ייתכן שרבים מהם אפילו לא יודעים להפעיל מחשב. אני גדלתי עם מחשב. אני השתמשתי בקודים עוד לפני שידעתי את זה. אני ידעתי כבר להשתמש בפוטושופ בכיתה א-ב. אני מעצבת גרפית, ויש לי המון רעיונות לעצב איתם. כי יש לי את השילוב המסוכן - שכל + ידע + יכולת. ורק ככה את.ה יכול לעשות קסמים בחיים האלה. ולהגשים חלומות. הדבר האחרון שנשאר לי הוא לשכנע אנשים שאני טובה במה שאני עושה, ואת זה אף פעם לא עשיתי. אבל אני יודעת שאם אתחיל לפרסם את עצמי, יהיו כאלה, צעירים או מבוגרים שיזהו את הפוטנציאל שלי. כמו שאני מזהה אותו עכשיו.
וואלה, זה יום כל כך חם שנראה לי שאני מבטלת את כל התוכניות שלי. בערב כשיתקרר אני אצא להסתובב. נראה לי שהגיע הזמן להתחיל לחקור את המדרחוב.