"מה יש לך שם בפנים?" הילדה הקטנה הצביעה בסקרנות על השרשרת שלי.
הבטתי בתליון שענדתי - לב קטן עם האות S חרוטה עליו, על שרשרת ארוכה שמגיעה עד לבטן שלי.
"הו.. זה סודי.. אני לא יכולה לומר.." אמרתי בחיוך.
"נו…" היא התעקשה, מחייכת. "מה יש שם?"
"חרוט שם ציור של אהוב ליבי," עניתי.
"אני יכולה לראות?"
"לא," חייכתי. "זה סודי. אף אחד לא יכול לראות".
היא שתקה רגע, ואז שאלה, "את נשואה?"
"לא."
בכלל לא, חשבתי.
:]
התגעגעתי לשאלות, התנהגויות ואמרות של ילדים בכיתות א'. עוד אין ציניות. יש תמימות מקסימה כזאת. היה רגע שילד שאל אותי משהו מצחיק או תמים ממש, ועניתי לו בציניות. ראיתי איך הוא פתאום חשב על מה שאמרתי והיה שקט. ממש הצטערתי שעשיתי את זה ואז ניסיתי לומר משהו אחר. הם לומדים מהמבוגרים איך להגיב ואני האחרונה שרוצה ללמד אותם דבר כזה.
ישבתי על הדשא והגיעו לשבת איתי עוד 3 ילדות מקסימות. "אני השנה כבר לא אהיה בארץ. אני והמשפחה שלי נוסעים לאיטליה, ואם לא יהיה לנו טוב אנחנו נחזור. אבל אם יהיה טוב, אז לא". הצטערתי לשמוע את זה.
פעם הייתי מביאה למי שממש אהבתי בטיול את אחד הצמידים שלי, שיהיה לה למזכרת. כל פעם כשאני מדריכה טיול כאישה, אני גאה בעצמי. אם לא הייתי בכל אחד מהרגעים האלה, משהו היה אחרת. בוודאות. אין לי ספק שהן צריכות מודלים לדוגמה בכל תחום להרגיש בנוח, כמו שלי הייתה את המורה שלי.
התחלתי לעשות סרטונים כדי שתהיה לי מזכרת מכל האנשים שאני פוגשת כל יום. כל אחד מיוחד ואחר, אבל דומה. היום התחברתי לילדה בשם ירין. היא שאלה מתי מגיעים וישר ראיתי שהטיול די מאתגר אותה. שלחתי להם מפה של המסלול והיא נכנסה לזה והסתכלה. זה היה ממש חמוד. נתתי לה את הסנדלים שלי שתיכנס איתם למים. ראיתי שהיא ככה מהססת לטבול והייתה צריכה חיזוק מהקבוצה כדי לעשות את זה. אז בשלב מסוים אמרתי למחנכת שלה "נכון שאם ירין נכנסת למים את נותנת לה איזה פרס טוב כזה, ציון טוב כזה?". בסוף היא נכנסה וגם עשתה מלחמת מים עם איזה ילדון.
היו כמה ילדים שלימדו אותי מילים ברוסית. ילד שנתתי לו בייגלה ממני, ואחר כך הביא לי גומי. אני מתה על גומי. זוכרים שאמרתי לכם איך אני שמה לב שכשאני נותנת למישהו משהו, הוא רוצה להחזיר לי? בול.
נפתחתי עם הרכזת הפדגוגית ודיברנו על דברים ממש מעניינים, שם במעיין. אפילו הצלחתי להדריך על צמחיית נחלים, קשיים ואתגרים בחיים ומה אנחנו עושים עם זה.
הופתעתי מהקבוצה הזו שהייתה שילוב של כיתות קטנות עם הפרעות רגשיות והתנהגויות. אוטיזם וכל מיני אחרים. הם היו מקסימים. כשחזרנו, והסיעו אותי לרכבת (לא מובן מאליו! ממש נלחמו בשבילי עם הנהג שייקח אותי), הסתכלתי על הילדים ותהיתי מי מהם עצוב לחזור הביתה, כמו שלי תמיד היה קורה בסוף הטיול. מי מהם הולך לישון עצוב, או בוכה כי לא טוב לו. וממש שמחתי שיש להם צוות חינוכי טוב כזה שמחזיק אותם ביום יום. שלפחות בבוקר ובצהריים יהיה להם טוב לפני שהם חוזרים הביתה.
היום התמודדתי עם לקחת קבוצה במסלול שלא הייתי בו הרבה זמן. אני ממש שונאת כשזה קורה, אבל אין ברירה. זה היה מלחיץ, אבל בשלב מסוים שחררתי והיה אחלה. מיכאל המוכשר והאוטיסט (אבל באמת), דאג להפיל אותי למים די מהר, והאמת שזה היה אחלה כי ככה כבר שום דבר לא עניין אותי ושחיתי המון.
לילה טוב 😇
