כשתבוא /
כשתבוא לא אהיה עוד לבד. כשתבוא לא עוד אפחד. הגעגועים מכאיבים לי, כמו זכוכיות על רצפת הבית, בצבעי ירוק כחול ולבן. הזכוכיות מפוזרות חלקים חלקים, אלה זכרונות והבזקים. ואני הולכת עליהן בכוונה, דורכת ומכאיבה. רק ככה לא אשכח.
כשתבוא, לא אצטרך שוב לבקש נחמה אצל אחר. כשתבוא, אני אהיה עטופה ובטוחה שתשמור עליי עד שייגמר. אבל יודעת, שאפילו כשתהיה פה לא יבוא לי באמת מזור. אתה תדביק פלסטר על פצע מדמם, חור שחור. אולי רק תוכל לעטוף אותו בתחבושת לבנה ונקייה. כדי שאופק האירועים סוף סוף ייסגר. כדי שהמסע הזה ייגמר. לפחות לעתה. לפחות לעכשיו.
לא אתה ולא אני אלוהים. כבר ראינו מה מעולל העולם לעצמו ולחיים. אז לפחות שכאן יהיה שקט, ביני לבינך, וכשתבוא אני כבר לא אהיה עוד לבד, אהיה איתך.
כשתבוא, כבר לא אדאג. והנה אני מודה, שאני רוצה אותך עכשיו. אני צריכה אותך, מתגעגעת אליך. לא משנה לי כבר דבר. כי כבר שכחתי איך הריח שלך מרגיש. את טעם עיניך. את מגע נשימתך בי. את היד שלך אוחזת אותי חזק. את הגוף שלך עליי, מקבע ומחזיק.
תשמור עליי.
אני רק זוכרת טוב מבט אחד. שלך בי, שלי בך. מהופנטים. שני ילדים משחקים באש, ובמים ורואים כוכבים. הסירה מתנדנדת, כוס המים תכף נופלת.
וכשתבוא, אולי אוכל להירדם שוב בשקט.
אולי תרים אותי שוב, כמו שעשית במקלחת. ראית אישה שבורה ומבולבלת. פגועה ומפוזרת. הרמת אותי ושטפת אותי וזה הרגיש כמו... חלום.
תבוא ותהפוך למציאות,
היום.
צהריייים נעימים
והלוואי ואצליח כבר לישון