זה אולי נשמע דרמטי
אבל באמת שלא נשארו לי דמעות.
זה היה יכול להיות יום מושלם.
סיימתי שבוע שיא עבודה מאומצת.
הרגשתי שמחה ומסופקת.
ואתה היית צריך להרוס הכול,
כי אם הכאוס חי ונושם בך,
אתה תמשוך אותי לשם ללא רחמים.
ואני לא מסכימה. אני נאבקת ונלחמת.
על מי? על מה?
אף אחד לא ימשוך אותי לבוץ שלו.
לא ישליך עליי. לא ישליך אותי.
אתה לקחת פרח יפה, ומעכת אותו, בלי לשים לב בכלל.
ממש כמו שאני עשיתי לפרח האדום שקטפתי מקודם.
בהתחלה תליתי אותו על הכלבה, זה היה חמוד.
זה פרח שאני מכירה מהילדות שלי. האדומים האלה, הגדןלים והיפים.
הוא גם ככה נפל מהצוואר שלה.
ראיתי אותו שמוט על הרצפה.
וכמו שעשית ללב שלי בחודש וחצי האחרונים,
השארתי אותו זרוק על הרצפה.
וגם לקחתי את הרגל שלי והנעל,
מעכתי אותו חזק בעצבים,
וזה הסמל לאהבה שלי אליך.
וכמו שהעפתי את אור מהחיים שלי,
ככה גם אתה עף משם.
לא רוצה לדבר איתך בזמן הקרוב.
לא לפנות אליי, לא לדבר איתי.
לא רוצה להכיר, לא רוצה "לחפש" אף אחד יותר.
סלאמת.
חג שמח לכולם