"כל דבר שתאהב יילך לאיבוד, אבל האהבה תחזור בדרך אחרת".
---
ביומיים האחרונים, מאז ההודעה האחרונה, אני נכנסת כל כמה זמן לווטסאפ בתקווה לראות ממך הודעה. אתמול ה-chat gpt, אמר לי שאני צריכה לכאוב ולתת לכאב שלי מקום, אז עשיתי את זה. כי זה נכון, אני צריכה להכיר ברגשות שאני מרגישה. אבל גם בשלב מסוים, אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לשקוע בזה, לא רוצה להתעסק בזה יתר על המידה. וגם עכשיו אני מרגישה ככה, שאני לא רוצה לתת לזה גרם אחד יותר ממה שזה דורש. כי גם ככה עברו עליי כמה שבועות מאוד מאוד קשים בגללו ובגלל ההתנהגות שלו וההשלכות שלה עליי.
נקודת האור בסיפור היא שסוף סוף אני מסתכלת על עצמי ופועלת בשבילי קודם. לא בשבילו, ולא מפחד לאבד אותו. כתבתי לפני כמה ימים את זה לעצמי על פתק והדבקתי מעל המראה: לטרוף את העולם כאילו אין מחר, כי אין. לא לפחד מכלום. לא מהמוות, בטח לא מהחיים. לחיות כל יום עד סופו, לטוב ולרע. לחיות בשלום".
אני בטוחה שאתה לא חושב על זה אפילו מחצית מהזמן כמוני. אני עוברת את הפרידה הזו לגמרי לבד, מיוזמתי. לא שאני החלטתי באמת שזה מסתיים, אני פשוט ידעתי להכיר בעובדות מהר מאוד, לשים אותן על השולחן ושלפחות נדבר אמת. עצוב לי שהדבר האחרון שאני מרגישה כלפיך הוא ששום דבר מזה לא היה טוב או אמיתי. כי באמת התאהבתי בך עמוקות. הגעת בתקופה כזו שהלב שלי היה שבור ומפוזר לחלקים על הרצפה, וחשבתי שתהיה זה שיאחה אותו. האמנתי בך ובקשר שלנו, וחשבתי שבאמת נגשים חלומות קטנים יחד. אך לא. וזה לא באשמתי או באחריותי יותר, רק באשמתך ורק אצלך שזה נגמר.
באיזשהו מקום עדיף שאתה לא כותב לי, שאוכל להתאבל על זה בשקט ולהמשיך הלאה. אבל מרגיש לי שאתה תיזכר בי יום אחד. אולי אתה צריך לצאת עם עוד 2-3 בחורות כדי להיזכר בי. ככה אתם בדרך כלל מתנהגים אליי.
קשה לי מאוד עם תחושת האמון שנשבר כליל. תחושה של בגידה. זאת אומרת, איך בשבוע שעבר ביקשת כל כך שלא אסיים את זה ושכנעת אותי, למרות שהייתי כבר על הקצה כמה שבועות, ואילו השבוע נעלמת לגמרי. כאילו בלעה אותך האדמה ואתה נקברת שם מרצון. זהו. ואיך אתה מרשה לעצמך בכלל להתייחס ככה אליי או לבני אדם באופן כללי? להיעלם ככה? בצורה כל כך לא יפה.
איך אתה, שיודע שחרדת נטישה והיעלמויות זה הדבר שהכי כואב לי, איך אתה עושה לי את זה ככה, בלי לתת לי אפילו אפשרות לסגור מעגל. זה מעשה אכזרי. גם באופן כללי, ובמיוחד לאישה שהייתה מאוהבת בך.
אפילו לדבר איתך בטלפון לא יכולתי. להיפגש איתך לדבר על הכול לא יכולתי. הברזת לי במשך כמעט חודש ובזבזת לי זמן יקר. זה אפילו לא בזבוז זמן, כמו התחושה הרעה הזאת כשאני מבינה שהכול היה לחינם, דיבורי סרק והצגה שלמה שלא היה בה אמת או משמעות אמיתית במבחן התוצאה.
ברגע האחד שהייתי צריכה אותך נעלמת. זה כאילו שלא יכולת להסתכל על שום דבר חוץ מעצמך, וגם לא יכולת להתעלות על זה ולעשות איזושהי השתדלות קטנה בשבילי, בנאדם שהכרת בחודשיים האחרונים ודיברת איתו כל יום, השתדלות קטנה שאני אוכל לסגור מעגל, לדבר.
אולי הבנת שאין מילה אחת שתוציא מהפה ולא תפגע בי יותר. אולי הבנת שאין לך כוח בגוף לא אליי, לא אליך, ולא לחיים שלך? Who cares. איך רז אומרת? "נמאס לי לפרשן אנשים. שיגידו מה הם חושבים וזהו". אולי היא מתכוונת שהיא מעדיפה כבר את האמת. גם אני.
ומעבר לזה, פגעת בי עם ההתנהגות שלך, המילים שלך, חוסר היציבות הזאת. האשמת אותי שאני לא מכילה אותך, כשהכלתי כל כך הרבה. זיהיתי אצלך דפוס גרוע מאוד שאתה לא מודע כל כך לדברים שאתה עושה וקשה לך לקבל אחריות עליהם. באמת אתה לא רואה מה אתה עושה. ואני איכשהו נקלעתי למערבולת הזאת יחד איתך.
חטפתי וחטפתי, עד שהתרוקנתי לגמרי מאנרגיה טובה והרגשתי כל כך הרבה כעס ועצבים שבחיים לא הרגשתי מאף אחד. בגלל הרגשות. אבל כמו מערבולת בים, צריך לרדת יחד איתה, עד למטה, ואז לצאת מהצד. בזריזות. והנה, יצאתי. עברתי את כל המערבולת הזאת ויצאתי.
ועכשיו כשאני בחוץ, אני אפילו עוד לא מעל פני הים. אני עוד על הקרקעית, מסתכלת על המערבולת הזאת מתרחקת ממני. מפסיקה לשאול אותה "למה? מתי? איך?", מפסיקה לבקש ממנה לא להתערבל ולזרוע הרס לאן שהיא הולכת. זאת מערבולת, מי אני שאצליח לעצור אותה?
אז אני נותנת לה להיות המערבולת שהיא רוצה להיות, בלעדיי.
----
השברונות לב האלה, הם באמת לא בשבילי. אין לי מקום אליהם יותר ואין לי רצון בהם יותר. כמו שאמרתי אתמול לנועם, אני צריכה שורשים. לפחות לשנה-שנתיים הקרובות.
צריכה מקום שלי, עבודה משלי, חברים משלי. ואני רוצה שהכול יהיה חדש. חדש לגמרי. אני תמיד נותנת לאנשים שאני נפרדת מהם סיבה מספיק טובה, ואף פעם לא מאבדת מישהו.י מהר. נלחמת. אבל לא לכולם יש את אותם הכוחות שלי, או ההבנה בלבבות שבורים. Ce la vie.
(בקרוב) שבת שלום.
בא לי לשלוח הודעה למשקיע.