נפגשתי עם רו"ח.
לפחות עכשיו עוד מישהו שותף לכאוס של חיי.
[האמת שהוא היה סופר חמוד, חתיך, וגם זה היה מקסים איך שהוא היה אמפתי אליי. הייתי עושה אותו לגמרי].
מקרה קלאסי של אמנית מיוסרת, שלא עובדת בשביל כסף, ולא יודעת מה לעשות עם המספרים שמופיעים לה בבנק. להפך, הם מפחידים אותה עד מאוד.
צריכה להילחם בחרדה, בדאגה מהעתיד, בדימוי העצמי הנמוך, בחוסר המוטיבציה שפגשה אותי, בפחד המשתק, בלילות הבכי, ב... הכול. צומת דרכים מטורפת, ואני... לא יודעת לאן ללכת.
תחושה שאני לא מבינה את העולם כמו שחשבתי.
קצת כמו גיל ההתבגרות...
אולי זה מה שזה. עוד סערת גיל התבגרות, אבל הפעם של עשור ה20.
28, אני מוכנה.. נראה לי. זה נראה לי כל כך גדול. אני מתבגרת לעצמי מול העיניים ולא מזהה את האישה במראה. מפחדת ממנה.
אני הרי.. ילדה לנצח, לא?
עדיין לא יודעת מי היא.
מה היא רוצה ממני.
מה היא רוצה להיות.
עדיין לא יודעת כלום...
רק שאני עייפה. והגיע הזמן קצת.. לנוח.
חמישי שמח.