הלכתי לישון מנומנמת אחרי שראיתי את הפרק האחרון (אבל עוד לא סיימתי) של Baking Impossible בנטפליקס. כן, עד כדי כך אין מה לראות, אבל אפשר לומר שנכנסתי לזה. אני עוד מחכה לראות אם רודולפו ושרה או סינדי וטיילור יזכו בתואר הכי לא מעניין בעולם של אופים-מהנדסים. התעוררתי לאחר כשעתיים לשמע דלת המקרר נסגרת, וכנראה שהייתה נביחה או שתיים של הכלבה המשוגעת של השותפה. אני אוהבת כלבים. זאת כלבה משוגעת. ישבתי על הספה עם האור המסנוור של הסלון (אני לעולם לא הייתי תולה כזאת מנורה באמצע התקרה של הקראוון, אבל אני זו אני), עם בקבוק מים קרים ועצמתי עיניים. עייפה. יוצאת ללטף את הכלב השני והוא שוב לועס עצמות דוחות. זורקת לו אותן, נגעלת והולכת בחזרה לחדר שלי. היה לי חם ואין פה מזגן. מצד שני, המאוורר הוא... זה שכנראה הכניס אותי לבעיית הגב התפוס הכי כואבת שהייתה לי אי פעם. פאק איט, YOLO, אני מדליקה אותו. ואז אני מדליקה עוד משהו, ויושבת לכתוב. ויש רדיו ברקע. כבר אין לי שירים לשמוע. חרשתי על כולם כל כך הרבה. אני צריכה חופשה בחו"ל. לצערנו זה לא יקרה עד שהמינוס לא ייסגר, כזאת אני, רדיקלית. חודשיים ללא עבודה הכניסו אותי למינוס הכי גדול שהיה לי ever, אז עכשיו הגיע זמן צמצומים. סגורים לרגל שיפוצים. אני, כאילו.
העניין הזה של המינוס, זה יושב לי בגרון וחונק אותי. לא בהכרח שזה אמור להיות ככה. כי... בסופו של דבר מסוף מרץ ועד ימינו אנו אני עובדת כמעט כל יום כדי להרוויח את השקלונים שלי. כולי מגויסת לדבר אחד וזה לסגור את הדבר הזה בחודשים הקרובים. אבל עד שאני לא אשב עם עצמי ואעשה את טבלת התקציב שלי אני לא אהיה רגועה. בנוסף, עד שאני לא אשב עם עצמי על כל סך ההוצאות שהיו לי בשלושת החודשים האחרונים ואחלק אותם לקטגוריות אני גם לא אהיה רגועה. אבל אני לא מביאה את עצמי לעשות את זה. בגלל העבודה הנוכחית שהיא מאוד.. אינטנסיבית. אני מחכה בקוצר רוח לסוף החודש. רק עוד שבועיים וזה נגמר. תחזיקי חזק סטורי, רק עוד שבועיים והעונה נגמרת. ואז את תוכלי להנות מכמה ימים של חופשה, עד ששוב הדאגות יתגנבו לליבך ותגידי, "אוי לי, אין לי עבודה, מה לעשות?".
אחר כך עברתי על כל קבוצות הווטסאפ החופרות שלי (יש לי איזה 200). כמה בלבולי שכל יש לי בטלפון. הלוואי ויכולתי למחוק את הווטסאפ. או לפחות להסתיר אותו במעמקי הטלפון. מכירים את הימים האלה ששום דבר לא מעניין, לא מחדש, לא רלוונטי? הכול מרגיש כבר אותו הדבר וסתמי.
ניסיתי להתקשר אליו היום 3 פעמים בחזרה. הוא לא ענה ולא כתב. שיהיה. אני אתמול לא עניתי לו פעמיים אז כנראה הוא מחזיר לי, או שהוא כבר לא מעוניין לשוחח איתי. אני מקבלת בשמחה את שתי האופציות. מסתכלת על שני הלוחות המחיקים שקניתי בהשראתו, שתלויים לי על הקיר. למעלה כתוב "שבוע טוב, ביצ'", למטה ציטוט שאמור להחדיר בי מוטיבציה ולמטה הלו"ז השבועי. בכל יום סימנתי V אחרי שהוא נגמר. הרבה זמן לא הייתי כל כך על קוצים כנראה שהשבוע ייגמר. לא שאני מאוד סובלת, אבל אני בעומס משמעותי. זה עומס פיזי יותר ממנטלי. רוב היום אני בדרכים, הפעם גם נוהגת כי ויתרתי על נפלאות התחבורה הציבורית. בשאר היום אני מנסה לחנך ילדים שאני לא מכירה שזה באמת לא מומלץ, אל תנסו. ואז אני חוזרת הביתה ופתאום יש שקט. עד שהכלבים המשוגעים של השותפה נובחים כמובן.
השבוע סוף סוף הצלחתי להשיג מכל שבעה האנשים השונים שעבדתי איתם את התלושים שלי. מדהים שצריך לבקש 4 פעמים ולהתקשר עוד 5 כדי לקבל דבר כל כך פשוט. מזל שאני קרצייה נהדרת ולא נותנת לאף אחד להתחמק מהאחריות שלו. החרדה שמילאה את החלל כשאני ורואה החשבון ישבנו. הוא ניסה באמת 3 פעמים להסביר לי דבר כל כך פשוט ואני רק חשבתי לעצמי "אני אשלם לך כמה שתרצה, רק תעשה את זה במקומי, בבקשה". אז בסוף הצלחתי וגם פתחתי חשבונית ירוקה. אז עכשיו אני מסתגלת לשיטת הקבלות הנהדרת. מקווה שזה ילך בקלות.
כן, יש לא מעט דברים להסתגל אליהם. גם החזרה לתחום המקצועי האמיתי שלי, גם לעבור להיות עצמאית אחרי הרבה זמן שלא. וואלה, חשבתי שזה יהיה יותר זוהר.
---
הכתיבה עוזרת לי כי אני כותבת את המחשבות שלי (לפעמים) כמו שהן. בטון וברגש שבא לי באופן טבעי. אחר כך אני קוראת את מה שכתבתי כמה פעמים, מסיקה מסקנות ברורות יותר על איך אני מרגישה, ואז אני משנה משהו קטן בהתנהגות או בתודעה שלי (במודע או שלא). זה עוזר לי להתחבר לאיך שאני מרגישה, ואיך אני אמורה לפעול בהתאם. אחרת, לשום דבר כבר אין משמעות, הכול מרגיש חסר חשיבות או לחילופין, ההפך. בכל מקרה, אני עוברת הרבה דברים שונים ממה שהיו לי בארבע השנים האחרונות בחצי השנה האחרונה בעיקר. מאז שסיימתי את התואר רשמית, הגשתי את העבודה האחרונה, וקפצתי למי הפוסט-תואר העמוקים. זה מרגיש כמו טביעה.
לקחתי את השנה האחרונה כ"שנת חשיבה", זה מה שאמרתי לעצמי ולאחרים. "שנת חשיבה, אני חושבת מה אני רוצה". ובכן, ברצוני לומר שלא הגעתי לתובנות מובהקות. האמת, שמסע הבלבול הזה הוא מתיש ומפרך. יש ימים שמרגיש טוב, ויש ימים ממש גרועים. ולא הצלחתי להבין עדיין מי אני, מה אני, ומה אני רוצה להיות שאהיה גדולה. ומה התוכנית לכל הסיפור הזה? לאן אני הולכת. אולי זה קצת יותר מטריד אותי. כי אני צריכה סיבה ללכת. בעולם שבו יש אינסוף כיוונים, ואתה יכול להיות הרבה דברים, שלא בהכרח מתאימים לך, אבל אתה תגלה את זה רק בדיעבד, בעולם כזה של המון אפשרויות. המון חופש (האמנם?), צריך סיבה. כי אחרת, אין שום הבדל בכל דרך שאבחר.
אז מה תהיה בסוף הסיבה? אני לא יודעת, וכנראה שלא אדע עכשיו. אבל אני מקווה שאני אהיה קצת יותר fearless ממה שאני עכשיו כדי להגשים חלומות. אולי אני בכלל כזאת, וזו רק תסמונת המשהו שגורמת לי להרגיש לא מספיקה. הייתי מדברת עוד ועוד, אבל זה מציף וכבר התעייפתי. אז מקווה להמשיך מחר.
זאת באמת טרגדיה להיות צעיר. אתה מבולבל, עייף וטרוד מהעתיד. מפחד. לא יודע מה להיות, מה לעשות, במה אתה טוב. עד שאתה מגלה את זה אתה כבר מבוגר, ואז... באסה לך. אתה מבוגר.
אין לי ספק שיהיה לי הרבה מה לכתוב בימים הקרובים. להוציא הכול החוצה. הלוואי.
לילה טוב:]
אני חוזרת לסיים את הפרק האחרון.