הנשימה נעתקת, אין לי אוויר וזה משתלט לי על כל הגוף בבת אחת. ברגע אחד אין לי חשק יותר לעשות כלום. זו התחושה שאתה דורך עליי ועל הנקודות הכי רגישות שלי. דורך עוד ועוד ועוד. כדי למעוך וכדי להרוס.
ככה זה מרגיש בכל פעם שאתה דוחה אותי מעליך.
אני נרדמת עם הראש לקיר. לילה בלי חלומות. מתעוררת לבוקר. והתחושה בבוקר, היא הכי קשה. יותר מבלילה. כי בבוקר זו האמת. זו בדיוק התחושה שאת מרגישה לפני שמגיעה לך כל תחושה אחרת. ואז היום עובר לי כמו צללית בלילה. חסר תוכן וצורה. כשאני מחכה ליחס, מחכה לך. עייפות מלווה אותי לכל מקום. מרוקנת מאנרגיה ומשאבים. אני כבר לא עושה הרבה זמן דברים טובים לעצמי. לקראת אחר הצהריים, היא מסתכלת עליי מפינת החדר. והיא עצובה מהמעשים שלי. אני רואה על העיניים שלה. אני מחזירה אליה מבט, שרק היא יכולה להבין, שיש גבול לכמה שאני יכולה להילחם. לפעמים אני מוותרת. קודם כל על עצמי.
ככה זה מרגיש להיות איתך.
אבל כשאני אצליח להתגבר על זה, אני אטרוק את הדלת ואברח. כבר לא יהיו מילים לומר או מחשבות לחשוב. כל נים בגוף שלי יצעק "תברחי", וההבדל יהיה שסוף כל סוף הרגליים שלי יוכלו לפעול בהתאמה עם השכל. עד אז, אני מנותקת. נשארת, וממשיכה להיפגע, ונשארת. וממשיכה להיפגע. זה מעגל שלא נגמר. לא נגמר... ולמה אני ממשיכה? למה אני מפחדת לאבד אותך? הרי לאבד אותך במובן מסוים יהיה להרוויח אותי. אני כותבת מילים, אבל האם אני באמת מאמינה להן? או שהתקווה שהכול יסתדר, חזקה מהכול? כן. היא באמת חזקה מהכול. כרגע. היו לי הרבה טעויות, אבל רוני תגיד שהן מתנות. רוני תגיד שהילד הזה הוא מתנה. אני כבר לא קוראת לו גבר, מאז שהבנתי את הגיל המנטלי. היא תגיד שכל מה שקרה הוא מתנה.
ואז אני אקרע את החולצה מעליי. ואני אתחפר עם האצבעות שלי בין העור והעצמות, ואוציא את הלב הפועם שלי החוצה. הוא יטפטף דם מהעורקים הקרועים. אני אגיש לה אותו ממש בין שתי העיניים הטובות שלה, ואשאל אותה אם גם הצלקות שעליו, והמכות, והחבטות, והמילים היו מתנה. ואז נראה מה יהיה לה להגיד.
וככה זה מרגיש להיות אני.
לילה טוב :)