לפני כמה שבועות כתבתי לי על הלוח המחיק שעל הקיר "עוד יבוא השקט. בקשי שקט".
ועכשיו אני מרגישה אותו. שקט. דממה מוחלטת.
אין טלפונים, אין הודעות. איש אינו מחפש אותי, ומי שכן, לא מוצא.
ובכן, אין מה למצוא. אני מצויה בתהליכי התחדשות.
גם אם ינסו להסתכל, מה יראו? יש סערה ושריפה מתחת לפני השטח, גם אם מעל הכול נראה רגיל.
---
לקחתי את הכלבים לסיבוב השקיעה שלנו במטעי הבננות. המשכתי איתם כמו שאני נוהגת גם לעבר שדות החיטה ותעלת המים.
הם אוהבים לשחות שם במים, ולטפס על גבעות האדמה הגבוהות. ואני נהנית מהשמש, מהמרחבים ומהשקיעות.
פרחים לבנים וקטנים פורחים לצד הדרך. לא מיוחדים במינם, לא צבעוניים. צנועים ויפים. הם הזכירו לי את השמלה שלבשתי באותו הרגע.
זו הירוקה-לבנה עם הפרחים. והם הזכירו לי את הפרחים שלא קיבלתי בסוף. והם הזכירו לי שיש פרחים בכל עבר בשבילי, ואני לא צריכה גבר שיקטוף לי אותם.
אז קטפתי לי קבוצת פרחים קטנה, שכולה יושבת על גבעול אחד. הסתכלתי עליהם וחייכתי. הנה הפרחים שביקשת, בדיוק ביום שויתרת עליו, שמת לב אליהם. באמת. אז לקחתי אותם והנחתי אותם על האדמה. ידעתי שסופם לנבול ולמות, אבל ראיתי שמעליהם פורחים עוד המון פרחים אחרים. סמל לאהבות הרבות שעוד לפניי. ולקחתי אבן אחת ושמתי על הפרחים שקטפתי על האדמה. האבן הזאת, חשבתי ביני לבין עצמי, לזיכרון. למשהו שהיה ולא עוד. נגמר לעד.
---
ובכלל, ייתכן כי מחשבות השווא האלו על כך שאני זקוקה למישהו, צריכה גבר, הן שקריות. אני עדיין לא יודעת לומר מה מסתתר מתחתן, אבל אני כבר בכלל לא בטוחה שאני באמת צריכה מישהו. באתי לעולם הזה לבד ואני גם אעזוב אותו לבד. וכל מה שאני משתדלת לעשות לאחרונה הוא לחיות בשלום עם עצמי, כמו שאני. ולא רק לחיות בשלום, לאהוב את עצמי. ולא רק לאהוב את עצמי, להיות החברה הכי טובה שלי. ולא רק החברה הכי טובה, אלא זו שדואגת שאני אגיע בסופו של דבר למקום הראוי לי, לחיים הטובים לי.
---
רוני, זו שפגשתי בטיולים שלי לאחרונה, סיפרה לי שאת שנות העשרים שלה היא בכלל לא העבירה עם אף גבר. "מה, לא רצית?", שאלתי. "לא, זה בכלל לא היה לי במחשבות", היא ענתה. "היו לי כל כך הרבה דברים לעבור עם עצמי, לטפל בעצמי, שבכלל לא יכולתי לראות איך מישהו מצליח להיכנס לשם". זו הייתה אמירה שנשארה איתי. אמירה מיוחדת שהרגישה לי מאוד כנה ואמיתית. אמירה שיכולתי להזדהות איתה. מאז שאני מכירה את עצמי חיפשתי אהבה דרך גבר. בלי שבכלל הצלחתי קודם כל לאהוב את עצמי. ומעבר לזה, לא חשבתי על הדברים ככה לעומק. שגם לי יש המון דברים לפתור ולעבור עם עצמי, ושאולי זה בכלל לא הזמן לעוד גבר בחיים שלי.
---
כמו ששיתפתי בעבר, אני בכלל לא מיושבת או סגורה בכל ענייני החתונות והילדים. איכשהו, נראה לאנשים הגיוני, שעכשיו אחרי שסיימתי תואר אני צריכה לפצוח במסע הכרויות בלתי נגמר בשביל להכיר את החתן שלי. האם מישהו שאל אותי בכלל אם אני רוצה להתחתן? להביא ילדים? למה זה נראה כל כך מובן מאליו לאנשים. לי זה בכלל לא ככה.
אז תלכי, תהיי לבד. תעזבי אותנו בשקט, אולי הם חושבים. אבל גם אני ביני לבין עצמי תוהה, ושואלת. האם בסופו של דבר כן אתחתן? כן יהיו לי ילדים? ואיך החיים שלי ישתנו בעקבות זה. זו לא שאלה פשוטה בשבילי כל ענייני החתונות והילדים. גם אני מתחבטת בה ביני לבין עצמי. שואלת את עצמי עד כמה המניעים שלנו בשביל ילדים טהורים. האם אנחנו מביאים אותם לעולם כדי לא להיות לבד? כדי לשמר את הגנים שלנו? כדי לנצח את הדמוגרפיה או את ההיסטוריה התרבות שלנו? ועד כמה כל אלה נוגעים אליי. ומתי בכלל יהיה הגיל הנכון עבורי? באיזה מצב אני צריכה או רוצה להיות בשביל זה? והאם אני מצליחה לדמיין חיים ללא ילדים וזוגיות, או שאני אקבל את ההבנה, יום אחד, שזה בלתי נמנע גם עבורי?
ובכל מקרה, מה צריכות להיות טיב ההכרויות שלי בתקופה הקרובה? איך אני יכולה לקום משלושת רבעי השנה האחרונה שהיו רוויות בכאב בעקבות קשרים רומנטיים ולהסתכל על העתיד אחרת? ומה צריך להשתנות?
אני לא מרגישה שלמה עם עוד קשר רומנטי בקרוב. אני לא חושבת שאני צריכה עוד מאהב או רומן סוער כרגע. אמנם יש לי ליבידו והוא חי ופועם, גם אם בתקופה האחרונה הוא שכך. אבל... אני מנסה להימנע מהתמימות והנאיביות שהביאו אותי לאן שהגעתי. אני מנסה להימנע מעוד התאהבות עיוורת. לוקח לי המון זמן להשתקם מכל שברון לב כזה, ורצף כזה יכול לשבור אותי. יש לי חלומות להגשים, שאיפות. אני רוצה להרגיש טוב. ואני לא חושבת שעוד הכרות תביא לי את זה. דווקא מסע של אהבה עצמית ולידה מחדש יכול להיות הרבה יותר מטיב איתי.
---
החובש ההוא, שהכרתי בטיול. הזדמן לי לישון איתו בלילה מחובקת. להתנשק, ואפילו להגיע לאורגזמה ממנו. אבל לא רציתי לשכב. לא רציתי לשכב איתו, אלא עם אחר. והאחר הזה כבר לא רלוונטי לחיים שלי יותר. ואתמול אחד אחר השליך את עצמו עליי במסיבה, שתה ועישן וליטף אותי. אני לא רואה את זה כהטרדה, זה לא הזיז לי יותר מדי. הוא פשוט הסתיר לי את הדיג'יי ואני באמת רק באתי לרקוד. ובים, לפני כמה שבועות, שני הבחורים האלה שלא עזבו אותי במשך שעה וחצי. דיברו ודיברו ורק רצו תשומת לב ויחס. החמיאו לי על היופי והאופי. זה לא דיבר אליי בכלל. לא ממקום מתנשא, אבל... אני לא שם.
אז איפה אני?