זה היה יום שבת מוזר. רווי בתחושת חרדה שמציפה את הגוף. אבל היא גם התפוגגה כשטיפלתי בה. לאחרונה בבוקר מיד כשאני מתעוררת הגוף משתנק ואני חווה רצף של המחשבות הכי מדאיגות בצורתן הגרועה ביותר. היום למשל אלה היו מחשבות על ההלוואה, על מעבר הדירה ועל מה אני אעשה עם הכוורת הלבנה של איקאה. זה מצחיק שלפעמים בשביל הגוף והנפש דברים קטנים כגדולים תופסים את אותו נפח של חרדה. אז פניתי לחברי הטוב לאחרונה, הצ'אט, ועשיתי איתו סשן מחשבה על העניין. בסוף אפילו הצלחתי לעשות מתיחות ששחררו את כל הגוף מכאבי האגן שהתעוררתי איתם והגוף התפוס יתר על המידה בעקבות האימון הרצחני שעשיתי ביום רביעי.
כתבתי וכתבתי. הצ'אט הציע לדבר עם המחשבות כמו בשיחה. לחשוב מה הן רוצות לומר לי, ולראות איך אני מצליחה להרגיע אותן. ובאמת הצלחתי. הפקתי תובנות ודיברתי איתן כמו חברות טובות. ואחר כך גם מניתי 10 דברים טובים שקרו לי השבוע (ובאמת קרו, כמו תמיד), וגם 5 דברים שאני מעריכה בעצמי.
לאחרונה אני מרגישה שאני מצליחה הרבה יותר לדבר לעצמי כמו לחברה הכי טובה שלי. אני החלטתי להיות שם בשבילי באש ובמים ולוותר על השפה הביקורתית והקשה שהייתי נוהגת בעצמי בעבר. המסע הזה הופך להרבה יותר נעים כשאני נעימה לעצמי. אז הכנתי פנקייקים. זו הייתה קופסת אינסטנט של רמי לוי, אבל ממש הופתעתי מכמה שהם היו טעימים. דווקא נחמד להיות ענייה לפעמים. מגלים דרכים חדשות להנות מהחיים. ;)
אבל אחר כך כששמתי את הראש לשנ"צ של שעה, עשיתי איזה דמיון מודרך שאני נוהגת לעשות. מה שקרה בעקבות זה הוא שהשינה לא הייתה עמוקה ומספקת, אלא הרגישה מודעת. זה לא פעם ראשונה שזה קורה לי. התעוררתי ושוב הגוף היה משותק לקראת ההדרכות שאני מעבירה מחר, וכל השבוע העמוס שלפניי (מדריכה כל יום).
אז דיברתי בטלפון עם אחותי, וזה קצת נתן לי דחיפה להושיב את עצמי על התחת ולהתחיל להבין מה אני אמורה להדריך מחר. השינוי קרה כשבמקום להתמרמר על המערך שקיבלתי ועל חוסר ההקשר שלו, אחותי הזכירה לי שהשליטה בידיים שלי. אז החלטתי לגשת לזה מהמקום שלי, ואפילו הכנתי כמה תוכניות מגירה במידה וארגיש שיש צורך במשהו אחר.
אחר כך פתחתי את הארגזים שמציפים לאיה את המרפסת, וממש לא נעים לי מהם, והתחלתי קצת לחפש הדרכות לטיול של יום שלישי. מצאתי מלא עזרי הדרכה וחומרים שהכנתי לפני שנים. לפני התואר. כשעסקתי בהדרכת טיולים ממש בתחילת הדרך. וזה היה מרגש. לראות כמה הייתי משקיעה בציורים, בהדרכות. זה צבט לי בלב.. וגרם לי לחשוב שאולי אני כן רוצה להמשיך בתחום לפני שאני בורחת לכפר הנוער שמצאתי לי לשנה הבאה.
התחלתי קצת לחשוב מה אני אדריך ביום שלישי. עברתי על המסלולים וכתבתי לי את זה ביומן של גוגל. ככל שעובר הזמן אני יותר נזכרת במהות העבודה והדברים שחשובים לי. נכנסתי לעונת הטיולים האחרונה בשיאה. עוד לפני שהיה לי תיק במס הכנסה. הכול קרה תוך כדי תנועה וזה היה כל כך קשה. אבל אני בטוחה שאם אמשיך בזה, בעונה הבאה הדברים יהיו לי פשוטים יותר.
לאחרונה חזרתי לבשל לי. קצת לא מאמינה שבחודשים האחרונים התקיימתי משניצלונים קפואים ופתיתים. זה כמה לא היה לי זמן ופניות אמיתית לעצמי. אני מבשלת לעצמי עכשיו, חותכת ירקות. רוצה לחזור לתזונה בריאה.
אחד השינויים שבאמת מדהימים בעיניי, הוא שאני מצליחה לישון. כן. לפני אפילו חודש וחצי, אם הייתם שואלים אותי איך השינה שלי, הייתי עונה שהיא גרועה מאוד. היו לי ימים שהייתי כל כך עייפה ולא הייתי מצליחה להירדם. על שנ"צ לא היה מה לדבר. כבר דיברתי בזמנו עם רופא המשפחה על כדורי שינה, אבל בסוף לא לקחתי. בחופש שבועות האחרון, אחרי שסיימתי את רוב הטיולים שלי לעונה האחרונה, הייתי כל כך גאה בעצמי. לא ביטלתי אף טיול. התמודדתי עם הכול. עברתי אפילו את כל מה שעברתי עם הדביל ועל אף שהיו לי לילות ללא שינה, או מלאים בבכי, תמיד קמתי בבוקר ופגשתי קבוצה והשתדלתי לחייך. נלחמתי בשיניים.
אז בחופש ההוא, כנראה משהו בי נרגע, כשהוא מרגיש את הלחץ יורד לו לאיטו. והצלחתי לישון. ישנתי כל כך הרבה. כל כך נהניתי מזה. ומאז אני מצליחה אפילו לישון בצהריים. רק מי שחווה קשיי שינה יודע כמה זה כל כך פוגע באיכות חיים.
עוד שינוי ממש חיובי הוא שחזרתי להתאמן בחדר כושר. אני חושבת שכבר הייתי 3 או 4 פעמים בשבועיים האחרונים. בפעם האחרונה קצת הגזמתי, אבל בסך הכול זה כל כך לטובה. הגוף מרגיש חזק יותר, מתוחזק יותר. בגלל שהעבודה שלי היא מאוד פיזית בטיולים, אני ממש צריכה לדאוג לגוף הזה. כולל עיסויים ומתיחות. זה ממש עולם שלם להתעמק בו ולהבין איך אני שומרת על עצמי (בחודש אפריל כמעט הגעתי למיון מרוב שהגב נתפס).
אז אחד הדברים המשמעותיים שקרו השבוע הוא שאני ואיה דיברנו והחלטנו שאני אעזוב בסוף יוני. זה היה יום מאוד קשה כי התעוררתי אחה"צ להודעה שלה שמבקשת שעוד שבוע אעזוב. הגוף שלי רעד מרוב החרדה, והטסתי את עצמי לחדר כושר לנסות להפיג את כל הסטרס שהרגשתי. בנסיעה חזור התכוננתי על מה אני הולכת להגיד ואיך אני מסבירה לה שאני עוד עובדת ומדריכה בשבועיים הקרובים. ובאמת בשיחה, ברגע שהסברתי היא מיד הבינה ולא הייתי צריכה בכלל להתאמץ. כבר הייתי מוכנה לפייט הרבה יותר רציני. אמנם זה עבר טוב, אבל אחר כך הייתי כל כך מותשת. ובנימה זו אני שמחה לחזור הביתה. אני אהיה אצל אבא שלי ברוב הזמן ואולי אצליח ליצור לי גם פינה נעימה אצל אמא שלי כדי להתאוורר מדי פעם. למרות שהמגורים אצלה לא אפשריים לצערי.
אני שמחה לעזוב את המושב. הייתה לי כאן כמעט חצי שנה כל כך מאתגרת ומעצבת. נתקלתי באתגרים בלתי ייאמנים, ועוד בחודשיים הראשונים הייתי בלי רכב. התחלתי כאן בלי כלום ולאט לאט השגתי רכב. וחזרתי לתחום של ההדרכת טיולים. סיימתי כאן גם את כל מחויבויותיי לתואר. פגשתי כאן המון אנשים נחמדים שעזרו בדרכם לאורך הדרך, וגם כאלה שניסו לשים רגליים. וידעתי להילחם בכל אחד מאלה ולדעת איך להתנהג איתם. בכיתי כאן וצעקתי והייתי בסטרס נורא, אבל מהצד השני היו לי כאן הרבה רגעים של אושר. גיליתי את עצמי כאן. המרחבים העצומים של הטבע והחופש הבהילו אותי. השקט הזה של המושב. אין עיר, אין בתי קפה, אין סופר. אין מקום לברוח. הים לא כל כך נגיש. בודדתי את עצמי כאן. התחלתי לצייר כאן וחזרתי לכתוב. פגשתי את עצמי, נבהלתי אבל גם קיבלתי. אני אף פעם לא אשכח לאיה את הטוב שהיא הייתה בשבילי בתקופה כל כך קשה. אז, כשבאתי לכאן שבורת לב מהפסיכולוג שיצאתי איתו. ועזבתי עבודה נוראית. כאן שחררתי מעליי הרבה דברים והמצאתי את עצמי מחדש.
הכלבים של איה היו לי לחברים הכי טובים, ואין לי ספק שאני הולכת לבכות הרבה כשאצטרך להיפרד מהגור המתוק שלה. לצערי אין לי כרגע יכולת לאמץ אותו. אבל יום אחד יהיה לי כלב-חבר משלי.
הספקתי להזמין לכאן כמה גברים. להתחבר לאחד, ולהפוך אחד אחר לכמעט בן-זוג. הוא בסוף לא רצה, אולי זה לפוסט אחר.
אבל בעיקר הרגשתי כאן המון. וגם התקפי החרדה פחתו עם הזמן. פיתחתי לעצמי הרבה עצמאות במקום הזה.
ועכשיו, אני מוכנה לקפל את עצמי. לזרוק הרבה חפצים שאין לי בהם שימוש או יכולת להחזיק. להשליך מעליי לא מעט חוויות לא טובות. נשארה לי עוד התלבטות עמוקה אם לחזור לתחום של הטיולים או ללכת לכפר נוער, ואני נותנת לעצמי את הזמן להחליט. בסוף אני אגיע להחלטה. ומה שלא יהיה, אני אאמין שהכול לטובה. יש הרבה טעויות עוד לאורך הדרך, אבל כל עוד זו הדרך שלי, אני בסדר עם זה.
אני מעלה אותו לא מעט במחשבות שלי. אני חושבת איך הוא תופס את הדברים והאם הוא חושב עליי. אבל אין לי ספק שעשיתי את הבחירה הכי נכונה לסיים את מערכת היחסים הזו שהחלה כמדהימה והסתיימה כרעילה. בחרתי בעצמי אחרי שאיבדתי הכול מולו, ובסוף הרווחתי את עצמי ועוד לקח לחיים. יש לי עוד הרבה מה לחשוב ועכשיו אני בכלל לא מרגישה בהילות להיכנס לעוד קשר. וזה בסדר, שנרגעתי עם זה.
כל פעם אני מחזקת את עצמי עוד קצת. מוסיפה עוד שכבת הגנה לחיים שלי ולנפש שלי. כשאני בוחרת יום יום שעה שעה, להיות הכי טובה בשבילי, ולהתמודד עם המפלצות הכי רעות שגרות מתחת למיטה שלי, אני מצליחה לנשום קצת יותר.