לאולם הקולנוע נכנסת אישה גבוהה ומתולתלת לבדה. היא עולה מדרגה אחר מדרגה, ואני, שיושבת בשורה האחרונה מסתכלת בה בסקרנות. שמלתה אדומה ושיערה החום קשור בסרט שחור.
רגליה מתקדמות אט אט במעלה המדרגות וגופי מתמלא תחושת לחץ נוראה, פן תשב בדיוק לידי. לבסוף היא נעצרת, מבטינו מצטלבים והיא פונה לשורה שלי.
רגליי כבר מתחילות לרעוד, מבקשות ממני לברוח. רגע לפני שאני קמה בבהלה נוראה, היא מתיישבת לידי. ואיני עוד יכולה לזוז.
דווקא כשהאור נכבה, אני מבינה. זו אני. זו אני שיושבת לידי שם באולם הקולנוע החשוך. ועל אף שניסיתי עשרות פעמים לברוח ממנה - היא שם. הולכת איתי לכל מקום, מבקשת ממני - תראי אותי. תראי לי.
רק באולם הקולנוע החשוך, הצלחנו להיפגש. כנראה ידעה, שרק שם - לא אברח. רק שם, לא איבהל מהמראה שלה ומילותיה המהדהדות. רק בחושך, אסכים לראות קצת ממה שאני באמת.
וכשהסרט נגמר, שתינו פונות אל עבר היציאה. באור, היא הולכת ומתפוגגת, עד המדרגה האחרונה, שם היא כבר נעלמת.
עד הסרט הבא.
לילה טוב 📽