חלמתי שיש אזעקה ואני רצה למקלט עם אמא שלי, יורדת בריצה 6 קומות עד למטה.
חלמתי על מישהי מעבודה קודמת, ואינסטגרם.
וחלמתי שקורה לי משהו באוטובוס, לא נותנים לי לרדת או משהו. ואז חלמתי עליו, שהוא איתי. ואומר לי "טוב, אני צריך להזדרז". זאת אומרת, מאיץ בי. אז אני אומרת לו "אז יאללה לך". נעלבת ונעלמת.
מוצאת איזה בר-מסעדה בלקני ומתיישבת שם. כנראה אחת החברות הופיעה וסיפרתי לה על מה שהיה. היה נוף מדהים מהמסעדה לים, ובתים עם גגות רעפים אדומים.
---
בשבוע שעבר נסעתי לאחיינים לכמה ימים, חזרתי אתמול בערב. הרגשתי שם משפחה וילדות. שיחקתי איתם בלי סוף כל סוג משחק קלפים או קופסה שהיה להם. זה היה טוב ונעים וגם צובט בלב שרק שם אני מרגישה לא לבד, מרגישה משפחה. ביום יום, לא.
ושם גם הפסקתי להיכנס לאפליקציות. מניחה שלפני שבועיים הייתי לא מעט בהן וחיפשתי מישהו. מישהו אחד שירגש אותי וינעים את זמני. היו מאצ'ים, אבל בכל פעם שהם שלחו לי הודעה, מצאתי סיבה טובה לעשות אנמאצ' עוד לפני שאני עונה. חיבלתי כך בכל הזדמנות להכיר מישהו חדש.
זו תחושה מורכבת. להרגיש את הלבד הזה ואת מה שהוא מביא, ומצד שני להרגיש תמיד רצון לאהבה ולחברות, ומצד שלישי, לא לרצות כרגע מישהו עד הסוף. כי יש חלק בלב הזה שעוד מאוד פגוע, שעוד לא התרפא מספיק כדי להיפתח שוב למישהו אחר.
בחמשת החודשים האחרונים בקשר האחרון, ולהוסיף את שלושת החודשים שלפניו בקשר אחר, כל מה שעשיתי הוא להגיש את הלב שלי על מגש של כסף, בלי שום הגנה, תכסיס ושקר למי שמעכו לי אותו שוב ושוב. והמשכתי להגיש אותו, והם שוב מעכו. לקחתי אותו אליי, חבשתי אותו בכל פעם. הבאתי חברה שתעזור לי לנקות אותו פעם אחר פעם. אבל בפעם האחרונה שהוא נפגע - כבר לא חבשתי כלום ולא ריפאתי.
נתתי לו לדמם, לכאוב, לשנוא. להיות פגוע ועצוב ולהכיר סוף סוף בעובדות כמו שהן. לא חבשתי אותו בשום תחבושת עזרה ראשונה שתסתיר פצע כזה או אחר.
ואולי בפעם הבאה שמישהו יכיר אותי באמת, אני אביא על מגש של כסף לב פצוע וכאוב. אולי כך זה צריך להיות באמת.