היי,
אני מקווה שלא אכפת לך שאני כותבת לך.
לא שתקרא את זה, זה רק בשבילי.
אני בחוף עכשיו, בלילה. הים תמיד מקבל אליו את כל הבודדים. אז הגעתי לפגוש אותם כאן. אף אחד לא מסתכל אחד על השני בעיניים, אבל מרגישים אחד את בדידותו של השני.
יש רחש של גלים ורוח נעימה של ערב. אחרי שלא יצאתי כל היום מהמיטה, זה די מרענן.
מדי פעם אני רואה איש או נערה עוברים עם כלב. הם לא שלי. אבל יום אחד, אתה יודע שיהיה לי.
האם אתה חושב עליי לפעמים? נראה לי שלא. אני חושבת שניחנת בכישרון מיוחד למחוק אנשים די טוב מחייך.
כל מה שהיה ביננו? מרגיש כמו חיים של מישהי אחרת, לא שלי. נדמה שעבר כל כך הרבה זמן.
איך אתה? כבר עברת לדירה החדשה שלך בטח. מעניין אם המשפחה כבר חזרה לדרום. מעניין אם חזרת לדבר עם אחרות, אולי להיפגש. מעניין אם הכרת מישהי שכבר נכנסה לך ללב והוציאה אותי משם לגמרי. לא שאני חושבת שאי פעם הייתי שם.
בסוף ויתרתי על כפר הנוער. אני יודעת שחשבת שזה מה שאני צריכה לעשות. גם אני חשבתי. אבל בסוף הלב שלי הרגיש מה שהרגיש ולא התחלתי. יש לי קייטנות בחודש וחצי הקרובים, ואחר כך אני אתחיל לחפש עבודה אמיתית. יציבה. התעודה של מדריכת הטיולים שוב תיכנס למגירה, עד... טוב, אתה יודע, הפעם הבאה.
אין לי כרגע חשק או יכולת לחשוב מה אני רוצה. תשוקה. מי זוכר מה זה? אני לבד רוב היום, עד שמשהו חייב להפגיש אותי עם מישהו אחר ואני שם. אבל לא לגמרי שם. הגוף שלי נמצא אבל המחשבה במקום אחר. היא... נודדת.
האוניות בקו האופק לא נראות. אבל אני יודעת שהן שם בזכות האור המנצנץ שלהן. ואני יודעת שהן מחכות, כמוני. למשהו שיקרה, שיתחיל. או שהלילה הזה כבר ייגמר. אחד מהשניים.
כנראה שעברתי די הרבה בשנים האחרונות, ובמיוחד לאחרונה, שהחלטתי ככה לקחת הפסקה יזומה מכל ענייני הלב. לא אשקר שלפעמים יש בי געגוע. לאיזו נסיעת לילה עם גבר. למישהו שיצחיק אותי. ליציאה משותפת למסיבה. לאכול יחד פיצה. דברים פשוטים.
וזה יגיע. אני יודעת. מישהו שוב פעם ייכנס לשם ויכריז שהוא האביר שחיכיתי לו. אני שוב אאמין לזה, והוא יופתע מכמה שהוא לא היה צריך להתאמץ למכור את עצמו. לאט לאט השריון שלו יתפרק, ואני אגלה את מי שהוא בפנים. קשה לשקר למישהי כמוני לאורך זמן. אני תמיד בודקת, ובכל יום מחדש בוחנת האם אני ואתה ראויים אחד לשני. אז מה אם אחרי שאני מבינה דברים אני עדיין לא מיישמת והולכת, יש לי הרגל גרוע להילחם על האהבה. זה משהו מההורים, עזוב.
הקיץ הזה היה בודד במיוחד. בודד ומפחיד. עם כל המלחמות שמסרבות לעזוב אותנו. אם לומר את האמת, לא אחת רציתי שהאדמה תבלע אותי ואני איעלם מכאן. רציתי להפסיק להרגיש את כל זה. אבל זה לא קרה. לא נפלתי לאף בור באדמה. המשכתי ללכת, גם אם לאט. גם אם בפחד. גם אם אני דוחה התעסקות בביורוקטיות ואז חוטפת התקפי חרדה בגללן במהלך סרט.
אתה ואני לא ניפגש יותר לעולם. זה בטוח. אין לנו שום סיבה או סיכוי לכך. ולכן אני מרגישה בנוח לומר לך, שלמרות הכול, משהו בי תמיד יאהב אותך. אבל מרחוק. בלי מילים, בלי פנים. מרחוק מאוד. כמו האוניות האלה.