יואב היה אחד הגברים הנלוזים שהכרתי, אי שם לפני כמה שנים. המפגש הראשון איתו היה בדירה בקומה הרביעית של בית ערבי ישן. הדירה הייתה אמורה לעבור לair bnb ויואב השתכן שם בינתיים, כשחזר לעיר מתל אביב.
אני זוכרת שהאווירה בסביבתו הרגישה כבדה, חסומה. באתי באותו ערב עם שפתון שחור, זה ששמור לי לאירועים מיוחדים. "מה, את בקטע של בדס"מ?", הוא שאל. השפתון הסגיר אותי. שכבנו ועישנו. יואב מאוד אהב לעשן וויד.
הייתה עוד פעם שהגעתי, וגם אז, הוא הרגיש לי כל כך... סגור. ליואב לא היה שיח רגשי כל כך, נראה לי שאצלו רגשות הם טאבו. הוא מעדיף לעשן, לזיין ולהשקות את השיח במרפסת.
אחרי אותן פעמיים שנפגשנו, חזרתי לאקס. יואב גרם לי להתגעגע אליו, אותו אקס שיכולתי לדבר איתו פתוח, להרגיש בנוח, מה שלא קרה לי אף פעם עם יואב.
אז אני והאקס מתגלגלים כמה חודשים, ובסוף יש פיצוץ ונגמר. ואז אולי אחרי שנה, אני פוגשת את יואב במקרה בים. "אפשר לשבת לידך?", הוא שואל, מחזיק מסכת צלילה ושנורקל. "בטח", אמרתי וידעתי שעוד הלילה אני אזמין אותו אליי לדירה והוא יזיין אותי.
וכך היה, הוא מגיע, נשכב על הספה. אני מסתכלת עליו, ובהחלט הוא היה בחור יפה מאוד. עיניים כחולות, שיער חום-בהיר. אבל אף פעם לא שכחתי שהוא חלול מבפנים. גם אם רציתי. עוד זיון, עוד סיגריה, וכך זה מתקדם. מתחילים להיפגש בתכיפות יותר גדולה. ואני גם מגלה לשיואב נולדה ילדה. היא הייתה לא מתוכננת, עם האקסית שלו.
יום אחד הגעתי אליו, הפעם לקומה הראשונה של אותו בניין ערבי ישן. לדירה אחרת משופצת, שגם אמורה הייתה לשמש לדירת airbnb (המשפחה של יואב הייתה נמרצת בעסקים). נכנסתי לדירת הרווקים, ופתאום הופיע בה לול עץ. שהיה נראה מאוד זר וחסר הקשר למקום. אולי קצת מסמל את התהליך שיואב בעצמו עבר, מלהיות גבר תל אביבי, דוש טיפוסי ל... אבא. היה בזה גם משהו מתוק. בחדר השינה, מצאתי מוצץ על הרצפה. התכופפתי למטה, הרמתי אותו, הבטתי ליואב ואמרתי לו "אוי דאדי" בחיוך.
ובל נשכח את אותו לילה בים. יואב לוקח אותי לאחד החופים, פורש שמיכה ומחכה למציצה האהובה עליו בקוצר רוח. "לא.. אין מצב", אני נבוכה ומחייכת "רואים אותנו כאן". "אף אחד לא מסתכל", הוא משכנע אותי. וכך הוא מתענג, ואני מספקת, עד שאני שומעת לרגע קולות ומתחפרת במהירות האור מתחת לשמיכה, מתחבאת. לעיתים מאוד רחוקות היה גם מצחיק. כשרצינו לעזוב את החוף, יואב לקח שם פנייה לעבר דיונה שגרמה לרכב להיתקע בחול, ובילינו עוד כמה שעות בהמתנה לחבריו כולל מבצע הצלה הירואי לחילוץ הרכב.
הזיונים איתו לא היה מדהימים. פשוט... יואב קלט וידע ללחוץ על הנקודות המתאימות שיגרמו לי לעשות את מה שהוא רוצה. גם אם אני מקבלת בתמורה פירורים. מה שהשתנה אצלו עם הזמן, היה שהוא כבר לא רצה שנתנשק. ועבורי... זה היה דגל אדום מאוד. כמה אדום? אדום שורף. נשיקה היא הזמנה לחיבור, לאינטימיות, ל... קרבה. 3 דברים עיקריים שלא היו איתו.
נראה לי שהסקס איתו לא היה בכלל האישיו. זה היה לברוח לאדם שנמצא עצמו בבריחה מתמדת. ואני מגיעה לשם, מתפשטת, והולכת. סוגרת אחריו ומשאירה שם את כל מה שאני לא רוצה לחשוב עליו. עד הפעם הבאה.
בפעם האחרונה, הייתי אצלו ושוב לא רצה להתנשק. עבורי זה היה כבר בלתי-נסבל. רציתי ללכת, ואז נשארתי, ואז שוב רציתי ללכת. אבל בסוף כבר עישנו ג'וינט ונשארתי. שוב מניפולציות רגשיות, שוב מפסידה מולו במשחק. ואני זוכרת את עצמי משתמשת באותם המושגים מול המטפלת הרגשית שלי אז, ואותה אומרת "זה לא שדה קרב. ואני ממש מבקשת ממך לא להיפגש יותר עם הבחור הזה. הוא חולה". זה היה יום שישי מטלטל, וחזרתי ממנו לדירה ריקה, בערב שישי. בסערה רגשית מאוד גדולה. ושם זה גם נגמר. אבל זה גם היה היום שבו חזרתי לעשן אחרי שנה שלמה של גמילה.
מדי פעם הייתי רואה אותו באפליקציות ומקבלת ממנו הודעה. אף פעם לא עונה.
עברו כמה חודשים טובים... ובאחד הימים, חברה מהעבודה שהיא גם מאפרת, הזמינה אותי להיות מודליסטית שלה. היא איפרה אותי, עיצבה את השיער, וכשהסתכלתי במראה אמרתי לה "אני לא יודעת מי זו". ובאותו היום, כשאני יוצאת ממנה, מרגישה יפהפיה, למי אני כותבת?
ליואב.
"רוצה להיפגש?". והוא כזה "לא יודע, אני קצת עייף וזה". "שטויות, ניפגש לקצר". אני יודעת מה אני רוצה והוא ייתן לי את זה. אני מגיעה ואנחנו יושבים קצת. מעשנים. הוא כבר מוריד אותי על ארבע ורוצה לקבל את המציצה שהוא כל כך אוהב. באמצע שיחת טלפון. הוא מדבר איתו, ודווקא בזמן הזה אני משחקת איתו קצת, יורדת לו, מתגרה. הוא מסמן לי עם הידיים להיות בשקט, וסוף סוף משהו בי צוחק ונדלק. אבל איך שהטלפון נכבה, גם אני מתרחקת. נגמר העניין. אני מדליקה סיגריה, ואז הוא מצלם אותי. עם האיפור, השיער, והלק האדום. "תראי איזה סטייל", הוא מראה לי את אחת התמונות הכי יפות שלי. לימים, באיזה טיול, חברה שאני אפגוש אפילו תפתח לי אותה במכונת פיתוח תמונות קטנה, למזכרת.
אני מסתכלת על התמונה, ורואה אולי את מי שלא הייתי פעם. אני רואה בחורה הרבה יותר בוגרת, שכבר יודעת לברור ולהבין מי עומד מולה. אז אני קמה, ואומרת ליואב בחיוך, שנראה לי שאני אזוז, כבר מאוחר. ויואב מתחיל להשתגע, להתחרפן. אומר לי במילים אחרות, אל תעזבי לי ככה באמצע. אל תראי לי את מה שאני באמת. בודד, מכור, אימפוטנט בגלל הוויד שאני לא יכול להפסיק לעשן. ואני במילים אחרות אומרת לו, יואב... כבר אין בך אפילו טיפה אחת של משהו שאני רוצה להרגיש.
והדבר האחרון שקרה היה שהוא התחנן שאני אקח כסף למונית. הפרצוף שלו היה אדום, פגוע ומבולבל. "בבקשה!", אני זוכרת אותו מתחנן שאקח את הכסף. אולי כדי להרגיש טיפה יותר שווה מהכלום שהוא היה באותו הרגע.
"ממש לא", אמרתי, "תקנה לי עם זה פעם גלידה", ויצאתי מהדלת בפעם האחרונה בהחלט.