יש נר אדום דולק לידי.
בדרך כלל, ברירת המחדל שלי היא צבעים רכים ואני לא נוטה לבחור בקלות צבעים אדומים. עם זאת, כשאני נתקלת בפריט אדום אני מאוד אוהבת אותו, כך שזה די מוזר שעוד לא אימצתי את הצבע הזה. בכל מקרה, הנר הזה היה מתנה קטנה מאחותי.
הוא שכב בתוך קופסה עם עוד כמה דברים קטנים ונחמדים. מחברת קשיחה לכתיבה, פנקס קטן עם עט, מדבקות חמודות, מחזיק מפתחות בצורת מחבט טניס, צמיד כדורי טניס (לאחותי יש טעם ייחודי). אבל בעיקר, הוא היה חלק ממתנה שקיבלתי, שבאותו הזמן לא פתחתי בכלל. הקופסה נחה לה בצד השולחן שלי מחודש ספטמבר, ועד לפני כשבועיים. במשך חודשיים פתחתי את הקופסה הזו פעם אחת כשקיבלתי אותה מנימוס, ומאז לא פתחתי אותה שוב ולא נהניתי מהמתנות הקטנות שקיבלתי. כנראה עד כדי כך הייתי עצובה באותם ימים...
ואיכשהו, לאחרונה זה קרה. פתחתי את הקופסה, והסתכלתי על מה שבתוכה. תליתי את צמיד הכדורים, חיברתי את מחזיק המפתחות לתיק, הדלקתי את הנר ונכנסתי לאמבטיה חמה. וכתבתי במחברת הקשיחה. חלק מזה היה שכתבתי "איך זה שדווקא היום פתחתי את הקופסה?". כי זו באמת שאלה איך דברים קורים בדרך שבה הם קורים, וזה שהם קורים - על מה זה מעיד?
אני לא מתכננת להשתקע בבית של אמא שלי, ולכן כל דבר כאן בחדר הוא מינימלי, אבל זה גם הופך אותו למשמעותי. הדבר הראשון שתליתי הייתה שרשרת האורות על לוחות השעם. אחר כך, מנורה קטנה, ולאחרונה עוד אחת. מאלה שקונים ב20 ש"ח באיקאה. אין לה אפילו את המעמד שלה, הוא כנראה שוכב איפה שהוא אצלי ברכב. ככה אני רוצה את זה כאן, מינימלי.
הגעתי לכאן בחודש יולי מסיבה מאוד פונקציונלית, להיות קרובה לאותה עבודה זמנית. נשארתי כאן לסיבה פונקציונלית אחרת - לחפש עבודה. וכאן גם יהיה המקום שאמצא אותה. מתישהו. השבוע, עוד שבועיים, חודש או חודשיים, מתישהו אקבל את הבשורה המיוחלת. לא בהכרח שמיד אארוז את חפציי. אולי אנסה למשוך כמה שאני יכולה כדי להחזיר קודם התחייבויות קודמות לפני שאני עוברת דירה. זו בעצם הפנטזיה - להתחיל התחלה חדשה במקום חדש בלי התחייבויות קודמות.
בשבוע שעבר התחלתי מנהג כיפי של אמבטיות חמות. הן משולבות בנר האדום הדולק (רק הוא וללא אור אחר, כי אני ממש שונאת פלורסנט לבן), וגם מוזיקה הכי משעממת סטייל "Romantic Jazz at a Paris Cafe" אבל אותי היא מרגיעה, יש גם רחש של גשם שעושה לי תחושת חורף קואוזית כזו.
אני גם עושה מדיטציות מהספוטיפיי שעושות לי ממש נעים ומרגיעות אותי. הן פחות מדיטציות בעיניי, כי אני יודעת שמדיטציה היא פשוט לא להקשיב לכלום, ולנקות את המחשבות, אז ביני לבין עצמי אני יודעת שהן יותר דמיון מודרך, ועדיין הן עונות לי על הצורך להרגיע את המערכת, לעבד רגשות ולעשות ריסטארט למערכת כשאני מרגישה מוצפת. לפעמים קורים כל כך הרבה דברים במהלך היום, שאני לא יודעת איך בעבר זה לא היה מובן מאליו עבורי שאני חייבת להקדיש גם לזמן הירגעות ועיבוד.
אחד הדברים שאני שמה לב שאני עושה יותר הוא להקשיב לעצמי, ולהבין מה אני צריכה, ולהיות שלמה עם זה. להיות שלמה עם בוקר שאני מושכת ולא קמה מוקדם. להיות שלמה עם אחה"צ שאני מרשה לעצמי לנוח. להיות שלמה עם שיחת טלפון שהייתה לא נעימה עבורי ולהעיר על זה. וגם, אני מנסה לא לנבור יותר מדי בדברים. לפעמים אני יודעת כבר את התשובה, ואם בעבר הייתי חושבת על הדבר מכל כיוון אפשרי ומנסה להגיע להחלטה אחרי כל כך הרבה זמן חשיבה, אני שמה לב שבימים האחרונים אני מקבלת החלטות ביותר מהירות ובהרבה יותר ביטחון. זה חשוב לעבור הלאה מהר מדברים, בקלילות.
זה לא שהחיים נהיו מושלמים, אבל... אני מרגישה יותר מסוגלות להם ולמה שמתחולל בהם. אין ספק שגם העובדה שאין אף זכר שאני מנהלת איתו מערכת יחסים כלשהי עוזרת מאוד לרווחה הנפשית שלי 😄
וגם, המטפלת ייעצה לי משהו לגבי האוכל שעזר לי מאוד לאזן את האכילה בימים האחרונים. באתי אליה עם כל כך הרבה בושה ורגשות אשם על ההתנהלות שלי לאחרונה, והיא ניסתה לחדד אצלי את התחושה ש... אם אני רוצה לאכול משהו עכשיו, זה בסדר, כי אני באמת בוחרת לאכול אותו. וגם, להתיידד איתו קצת, להרגיש מה אני אוכלת ומה זה עושה לי. והפלא ופלא השבוע באמת האכילה הרגשית פחתה פלאים, באופן מאוד משמעותי.
משהו בשיפור שאני חווה הוא באמת אקספוננציאלי. הוא לא עולה מדרגה מדרגה, אלא הצלחה קטנה מכפילה את עצמה ולאט לאט אני מרגישה את ה... שלומות הזו ביני לבין עצמי. גם אם לא תמיד, גם אם ברגעים קטנים, אני מעריכה כל רגע שהיא מגיעה אליי. היום למשל, הרגשתי הרבה מחשבות וטרדות בבוקר, אז לקחתי את עצמי לרבע שעה של כתיבה וסידור משימות. ובאמת הגעתי ללא-מעט דברים היום ואני אמשיך מחר. אני מרגישה שזה בהחלט הרגיע אותי וגורם לי להבין שאני "על הדברים".
אתמול אפילו מישהו מהעבר הציע להיפגש בספונטניות לסקס, וסירבתי. פשוט הייתה לי כבר חוויה בחמישי שעבר אצל בחורצ'יק מהעבר אחר, והיא הספיקה לי. היא מספיק הייתה נעימה כדי שאהנה, ומספיק מציפה כדי שארגיש את החוסר במשהו קבוע, אמיתי ומתמשך. אבל הפעם, במקום להתעצב, גם התעצבתי וגם תיעלתי את העצב הזה למקום טוב. אמרתי לעצמי שיש משהו יפה בעצב הזה, שהוא מעיד שאני באמת רוצה משהו אמיתי. הוא חסר לי, אבל אני יודעת שאני רוצה אותו והוא יגיע.
אני מחכה בימים הקרובים לתשובות על ראיון העבודה האחרון שהיה לי. מחזיקה אצבעות ואופטימית, אבל גם לא רוצה להישבר מתשובה שלילית. יהיה עצב, ואז אני אתקדם הלאה. כמו שמישהו כאן כתב לי, אחרי כל אוטובוס שעובר, מגיע עוד אוטובוס. כנראה כמו אוטובוסים זה נכון לראיונות עבודה, גברים ועוד כמה דברים בחיים :)
לילה רגוע :)