לעבור כל יום כיחידה נפרדת.
להיפרד מהעבר, להבין שהעתיד הוא מה שקורה עכשיו.
לדאוג למה שיהיה, אבל ללא הפחד.
לבוא מתוך סקרנות.
להסתכל על הכול כהתנסות.
---
ואתה, פשוט לא האחד שלי היום.
אתה לא זה שיחזיק אותי, או ייתן לי ביטחון.
במקסימום, אתה פנטזיה.
---
מאיפה היא תשיג עכשיו עולם משלה?
ואם אשים הכול בצד, ואתבונן על זה בפרספקטיבה אחרת, אני סופר גאה בעצמי על ההתמודדות שלי השבוע. כל השבוע. לעבוד כשחולה. לעשות כמה שאני מסוגלת. לפצח כל יום מחדש איך אני מתייחסת לעבודה החדשה. למצוא את המניעים שלי, ולהשתדל להנות מהדרך - אחרת שום דבר לא שווה לי.
לזהות שאני בהצפה ו... לא להיבהל. להרגיש את זה, ולתת לזה לעבור. מי ידע לעשות את זה לפני כמה חודשים בודדים?
לשים לו גבול חד אתמול בערב, להתאכזב, ואז לשים עקבים ולצאת לרקוד. לבד. להתנשק עם בחור שזה הרגע פגשתי. להיות בהיי, להתפרק. לשמוח. ולהבהיר שאנחנו מפסיקים לדבר. לשמור על עצמי. לא לקחת את הדברים אישית.
---
"השריטות שלך פוצעות אותי". זה מה שאמרתי לו.
---
אתמול במסיבה, חשבתי על זה... שעוד 100 שנים - אף אחד לא יזכור מי הייתי, מה עשיתי, לרגע הזה במסיבה, אין שום משמעות נוספת מלבד מה שהוא היה באותו רגע. וזה קצת גרם לי להשתחרר יותר. ואולי לא צריך ללכת כל כך רחוק. אפילו בעוד 20 שנה, לרגע הזה לא תהיה שום משמעות, בטח לא כמו עכשיו.
או כמו שנהג המונית סיכם את זה אתמול יפה (אין כמו שיחות אל תוך הלילה במונית) - "גם אם תמותי העולם יסתדר יפה מאוד בלעדייך, הכול יהיה אותו הדבר."
"אתה יודע כמה אנשים יבכו?" עניתי.
ובלב חשבתי, רבבות.
🤭
---
איזה שיעור לימדת אותי? אולי להמשיך ללמוד על אהבה וצורותיה השונות. התאהבתי בך, אבל הבנתי גם שלמרות הכול, זו אהבה שפוגעת. אהבה שאני מוותרת עליה.
כמו לכל מי שאהבתי, גם לך יש חלק מסוים בי. זכרונות, הבזקים קטנים ותמונות. ציפייה שלא תתממש. חיוך. אכזבה. מבט עיניים. געגוע.
ככה זה בעולמנו.
ועוד שיר אחד ללילה טוב,
"תני לעצמך לראות, פתחי את הדלת".