אתמול לא כתבתי, אתמול התעסקתי בלחוות. נסעתי ליזיז בפרדס חנה. היה לו בית ריק, הוא חזר כרגע גם להורים. וילה נעימה ורוחניקית. צחקנו, אכלנו טוב, עשינו שטויות ומלא סקס. ועל אף שהיה שבע בבוקר, הוצאתי ממנו גם בבוקר כל מה שרק יכולתי ורציתי 😊
היו לי שתי אורגזמות מעולות, אבל זה אפילו לא היה העניין. יצאתי מלאה, שמחה, רגועה. בלי חרדת נטישה, בלי בלבול. הכול ברור, יציב ונעים איתו.
חזרתי לעיר ונסעתי לטיפול. שגם היה יחסית רגוע ונעים, מפני שהשבוע כבר נפגשנו. הייתה פחות תחושת דחף להספיק וקושי להיכנס לזה.
אתמול, לפני שנסעתי ליזיז, התקשרתי אליו. רציתי והרגשתי מוכנה. הסרתי את החסימה בווטסאפ כבר בבוקר, ומסתבר מהשיחה שהוא ראה את זה. מעניין. הסברתי שהייתי בטלטלה גדולה, כי אחרי שהתקרבנו הוא שוב התרחק מאוד. ולא יכולתי לשאת את זה. וחסמתי יותר את עצמי ממנו, מאשר אותו ממני.
"חשבת על זה?", שאלתי בכנות. "לא יותר מדי הוא ענה". הממ. תודה על הכנות. הוספתי "הבנתי שעכשיו אתה לא בוחר בי. הייתי נורא מבולבלת איך אתה כל כך רוצה אותי ועוד אומר שיש לך רגשות, אבל הבנתי שאתה פשוט לא בוחר בי עכשיו, נכון?", "נכון", הוא ענה.
הקצוות שהייתי צריכה נסגרו. הסיפור נשלם. הפנטזיה תישאר, אבל כבר מתחדדת ההבנה שהיא לא תרד לגשמיות המציאות. ונשאלת השאלה, שגם שאלתי מול המטפלת: האם איפגש איתו שוב? אם ארצה? (בכנות, אני רוצה). אני לא יודעת לומר, אמרתי. והיא, החכמה, אמרה - אולי זה פחות הלהיפגש, או לכתוב הודעה, אלא להתבונן למה את עדיין רוצה להיפגש עם אדם שפוגע בך?
מסקנת המפגש הייתה שיש לי עוד דרך ארוכה לעבור, אבל אני בכיוון הנכון. טווה לעצמי נתיב חדש, מנסה לתקן את דרכה של אמא שלי, של המשפחה שלי. יוצרת יש מאין. ואם לא אנסה, לא אדע. ולפעמים צריך באמת להגיע לתהום ולקרקעית כדי לצאת מהמערבולת - וזה מה שעשיתי השבוע, אם רציתי ואם לא.
שאלתי אותו אם הוא טס בסוף עם החבר לצרפת, הוא יהיה שם מרביעי עד שבת, בסוף עם אבא שלו. "תהנה", איחלתי באותנטיות וגעגוע שאולי הסתרתי ואולי לא. "תודה, סטורי".
להתראות בינתיים.
עד העונג הבא.
ועכשיו יש שקט, וריק, וואקום. שהוא עדיין ממלא, אבל לא לעוד הרבה זמן. למדתי המון, חידדתי, נכנסתי לפוקוס מלא. אז קצת להנות מהשקט, אני מוכנה.
ושם בבית הקפה, שהתחפש לבר תל אביבי בלילה, חזרתי אחרי שנה לגעת קצת בחומרים שרציתי להפוך לסרט, ספר או סדרה. נגעתי ממש מעט, וברחתי. זה באמת קשה וכואב. לאט לאט. אני רואה שם אותי עדיין כמו היום, שונה ודומה. חכמה יותר ללא ספק. ועדיין בדיסוננסים של חיי. לחייהם... הם מה שהופכים הכול לאנושי, למעניין, לאמיתי. אני מתמודדת איתם לבד ובגאווה, ובאופטימיות אינסופית.