מאיפה אתחיל?
אני יושבת במרפסת הדירה של החברים שלי... הם ירדו לדרום ולי במקרה התאפשר לשמור להם על הבית. הגעתי לכאן עם לחצים בחזה ובגב, עם תחושת ערפול קשה ביום ראשון, לאחר שהייתה שבת נוראית בבית של אמא שלי. באמת בכוחותיי האחרונים ארזתי כמה תיקים ותכננתי לנסוע לאבא שלי. ואז במקרה, הם הציעו לי לבוא.
ומאז יום ראשון, כבר עברו להם ארבעה ימים מלאים. ותוך ארבעה ימים בישלתי יותר מאשר בחודש שלם שם. ובישלתי בריא. ובישלתי בנחת. ורקדתי בבית כמו שאני אוהבת עם עצמי ועם המוזיקה. ואפילו הזמנתי לכאן מילואימניק צעיר לקצת השתובבויות (ולא מעבר! כי אני מחפשת קשר רציני). ואז... אתמול פטפטתי עם בחור חדש במשך 3 וחצי שעות. ואתם יודעים מתי הייתה הפעם האחרונה שפטפטתי עם מישהו כל כך הרבה זמן? שנים. ואני זוכרת בדיוק במי מדובר.
ולא שאני חושבת שפגשתי את אהבת חיי (אני ממש עוד לא יודעת), אבל הפעם אני באה עוד יותר בוגרת, עוד יותר מיושבת, עוד יותר בפוקוס. וגם, הרבה יותר מי שאני. וזה בא לידי ביטוי בהרגשה, במחשבה ובדיבור. פחות עכבות. או כמו שהבחורה החמודה שפגשתי אתמול בקפה אמרה "תני לאנשים את האותנטיות שלך עד הסוף". אז בסוף צילמתי אותה, כי היא הייתה נראית לי כל כך קורנת, וגם שלחתי לה תמונות ערוכות שלה. אני עושה את זה מדי פעם, ובאמת הרבה זמן לא עשיתי.
אני כל הזמן חוזרת לאותו קיץ נורא שהיה לי. כבר כמה פעמים כתבתי כאן בבלוג, שהקיץ, מתתי. וזה נכון. משהו בי מת ושתת דם. בהיתי בחיים שלי קורים ולא אהבתי שום דבר ממה שראיתי. הלכתי לאיבוד והסתתרתי מתחת למיטה. הייתי ממש אבודה. החרדות הקיפו את כולי ולא יכולתי כבר לנשום. ואיבדתי אותו. ובגלל שלפני שאיבדתי אותו, איבדתי את עצמי, כשהוא הלך, לא נותר כמעט שום דבר ממני.
אצל צמחים מדבריים קוראים לזה "שלכת קיץ". כל כך חם שהצמח משיל את כל העלים שלו ונמצא בתרדמת קיץ כזו. וזה מה שקרה לי. ורק כשהגשם הגיע, ובהשאלה, כשנגעתי בכאב, שיתפתי ודיברתי עם המטפלת, רק אז דברים התחילו לזוז. וקיבלתי הוכחות בשטח. והתקבלתי למקום העבודה שהיה החלום שלי. והיום, 9 חודשים אחרי, אני ממשיכה בחיפושי העבודה, האהבה, הזוגיות, והעצמי שלי. אבל הפעם, עם כל כך הרבה יותר אהבה עצמית. קבלה. אני לאט לאט הופכת להיות החברה הכי טובה שלי, וזה כל מה שתמיד רציתי.
אז נכון, גם הבועה הקטנה שיצרתי לעצמי בשבוע המלחמה הזה תתפוצץ. אבל כל כך הייתי זקוקה לה. הייתי זקוקה לשקט, למרחב, לעצמאות, לחופש. זה כל מה שחסר לי... חופש. אז הבנתי, שהשלב הבא הגיע. למצוא סאבלט, או דירה. הרי בעבודה אני מצליחה להמשיך להחזיק עד שתגיע אחרת. ואני יודעת איפה אני רוצה לגור. וכמה אני בערך יכולה להוציא על זה. אז... הגיע הזמן.
ו...אותו בחור של אתמול, ממש מרגש אותי. בשקט שלו, בצחוק, בחוכמה. הספקתי להקשיב לו די הרבה, וכשאני משתתקת ומקשיבה, סימן שאני אוהבת את מה שאני שומעת. אז אני ממש מחכה לפגוש אותו מחר. אם הוא יהיה מספיק אמיץ וטיפש בו-זמנית (זה תמיד מגיע יחד) להגיע אליי. מבטיחה לארח אותו הכי טוב שאני יכולה :)
אני שמה לב שהוא ג'נטלמן כזה, שאפילו לא דחוף לו כל כך לדבר על סקס. מרגיש שזה ממש לא המטרה שלו, אלא עוד אמצעי להתקרב. ככה זה בכל אופן אצלי. אני לא רוצה לשכב עם מישהו לשם הסקס, אני רוצה לשכב עם מישהו כדי להתחבר אליו. כך היה תמיד.
השבוע הזה... קצת עצוב לי באופן אירוני שהוא ייגמר. נשוב לשגרה. אבל, בכמה ימים בודדים שלא ממש עבדתי, שלא נסעתי שעות, שלא הייתי באינטראקציה עם מנהלת נוראית, חזרתי לעצמי. הרגשתי קצת מה זה לשמוח - והשבוע הזה לימד אותי כמה שאני לא צריכה להמשיך לעבוד שם.
ובאופן מוזר, אפילו, אני מופתעת שאני לא חרדה, לא מוטרדת. כאילו... אני יודעת ש... הדברים עומדים להסתדר. אני בטוחה בתוכנית שלי ואני מקיימת אותה.
אז מה עוד אאחל לי לסופ"ש הקרוב, בתקווה שאעשה אותו עדיין מדירת הנופש שלי (וגם אם לא)?
- להתחיל לחפש דירה/ סאבלט.
- להמשיך לבשל טעים, לאכול בריא.
- להמשיך להיות רגועה ושלווה.
- להוקיר תודה על מה שקיבלתי עד כה.
- לשמוח בחלקי.
ו... להנות. די. הגיע הזמן כבר להנות. לא?
ואיזה יופי שאפילו לא חשבתי עליו לקראת סוף כתיבת הטקסט הזה. אבל כן היה לי חשוב לומר משהו נוסף לגביו. אני... לאט לאט, ובדרך שלי, משחררת. אולי זה נשמע נורא, אבל באמת צריך להגיע מישהו חדש כדי באמת להשכיח את הישן. אולי כל אדם שמגיע הוא התגלמות התיקון של הקודם שלו, כי אני מתקנת את עצמי בעצם. מדייקת...
אני שמחה שסיימתי איתו הפעם הכול בטוב. ואני גם שמחה שלא משכתי את זה יותר מדי. אתמול אחרי השיחה הארוכה עם הבחור החדש, נכנסתי למיטה ושוב חשבתי עליו. וירדו לי ממש מעט דמעות. והיה לי בכי כזה של עצב, אבל גם השלמה. והקלה. הוא לא האחד. הוא לא האחד עכשיו. ואני מתקדמת. ממשיכה הלאה. עם קצת עצב, עם קצת שמחה. הרבה הרבה יותר חזקה ושלמה.
הדבר היחידי שאני אתגעגע אליו מהמלחמה הוא תחושת הקהילתיות הקטנה שהרגשתי השבוע. החברות שהיו יותר פנויות לדבר. המשפחה שיותר התקרקעה. בית הקפה שמלא באנשים. הם עוברים לידי, אני רוצה להתחבר. לא תמיד אני מצליחה. השבוע הצלחתי.
לילה טוב:)