מעניין לחזור לכתוב כאן אחרי הרבה זמן שלא ממש כתבתי.
לפעמים זה סימן שהחיים היו מסחררים מדי בשביל להיות פנויה לכתוב.
אולי שהייתי צריכה להיות מספיק בודדה בשביל לכתוב.
הסתיימה לי זוגיות של כמעט 6 חודשים אתמול.
הוא רצה להיפגש, ואני שמחה ששאלתי אותו מה מטרת הפגישה.
והוא כתב, "אני חושב שזו שיחת פרידה",
אז כתבתי לו "אין צורך",
אני כבר יודעת לעשות את הסגירות שלי עם עצמי.
למה להמשיך להיפגע?
אני מרגישה בימים האחרונים, מאז שנגמרה העבודה הזמנית שעשיתי אחרי שהתפטרתי מהמשרד,
שהראש שלי קצת מעורפל. יש לי מסך אפור כזה.
עזבתי את הסאבלט שלי, שהייתי בו מאז אפריל, בחמישי האחרון.
ארזתי כמה ימים הכול, החזרתי את השטיחים והשקיתי שוב את העציצים.
הרבה עבודה פיזית, תוך גב תפוס. ועשיתי את זה.
עכשיו אני אצל צבי ובן-זוג שלו, הם טסו לרואד טריפ ממילנו לאנשהו, אז אני כאן בינתיים.
יש דברים שאני אמורה לעשות, ויש דברים שאני רוצה לעשות,
וכנראה עכשיו הם לא הולמים אחד את השני.
ומה אם אחליט שהשבוע הקרוב מוקדש לחופש, נופש וכיף?
להיטען מחדש, לעשות דברים כיפיים, להסתובב.
לצלם, לחוות.
האם אני זוכרת איך זה?