תקופת הלבדות התחילה בקול תרועה רמה
עקב נסיבות טכניות משעממות נאלצתי לעזוב את הקומונה המהממת שלי מלאת הפסיליטיז והחברים ולפני שהספקתי להניד עפעף מצאתי את עצמי בדירת שותפים אפרורית בדרום העיר בשכונה ממנה ברחתי כמו ציפור פצועה לפני שנה בדיוק.
לבד
הכי לבד אי פעם
שותפים שאני לא מכירה ושלא נמצאים אף פעם וחדר גדול ומפנק שרק מנכיח את העובדה שאין אף אחד שיהנה ממנו
אני חוזרת הביתה כל יום לבית ריק
והתחושה המגעילה הזאת בשיפולי הבטן, התחושה שלא חשתי כל כך הרבה זמן כי דאגתי להיות מוקפת באנשים, מוגנת ועטופה בנייר פצפצים
והנה בניד עפעף קליל אני שוב מוצאת את עצמי מתנשפת מכאב בדרך לחדר הגדול והנח מידי
אני כל כך לבד שאין לי כח לענות כמעט לאף אחד, לא כאן ולא בעולם האמיתי
כל כך לבד שנכנסתי לצ'אט פעם ראשונה אחרי כמעט 6 שנים באתר ונבהלתי מכמות הפניות אז לא עניתי לאף אחד (מודה שעדיין לא הבנתי את הקונספט שם
..)
מצד שני נכנסתי לאיזה תזזיתיות עקב כל הלבד הזה והתכתבתי עם איזה אלף אנשים במקביל מה שלא בדיוק תרם כי כנראה שגם הם חשו באנרגיה המשונה הזו
בשבוע הזה קיבלתי הכי הרבה ריג'קטים מאנשים.
כנראה שקארמה אכן ביצ' ועל כל אחד שאי פעם שלח לי תמונה ונענה ב: אתה מהמם אבל פחות הטעם שלי, קיבלתי השבוע תגובות דחיה די ישירות ומעליבות.
קצת שמחתי להרגיש איך זה להיות בצד הנדחה , וול- אני לא בר רפאלי תודה לאל אבל מכאן ועד לשלוח תמונות שלך למישהו שהייתה לכם שיחה נחמדה ואז הוא נעלם, או להתכתב במרץ עם מישהו שהשיחה איתו ממש קולחת ואז הוא פשוט מתפייד...זה לא כיף גדול. אבל זה חתיכת שיעור
ואני תמיד אמרתי שאני תלמידה מצטיינת בבית הספר של החיים .
יש בי צד שתוהה אם אמות לבד, וגם - האם יש דרך לשבור קללה של כמעט ארבע עשרה שנות רווקות?
מתה להבין פעם מה יש לכולן שאין לי. שמנות רזות מכוערות כוסיות שעירות נכות ומנכליות.
כולן סביבי תמיד באיזה שהיא סוג של מערכת יחסים, מקפצצות בחינניות מגבר לגבר
אני תוהה אם פספסתי משהו בדרך
אני לא רוצה הרבה וגם זה מרגיש יותר מידי.
שכחתי כבר מה מטרת הכתיבה אבל נחמד דווקא להישטף בזרם התודעה
היו לי כל כך הרבה דברים לומר פעם
