נו בסדר. שיהיה

כמה שנים אני לא דתיה/חרדית

ימי שישי הם עדיין התניה מחורבנת שנשארה משם.

שישי עם חברים/משפחה =מושלם

שישי לבד/עבודה=פאקינג דיכאון.

כאילו

מה הפאקינג ביג דיל?

למה ביום יום כשאני חוזרת הביתה מהעבודה זה הכי לג'יט לשקוע בספה ולא לרצות לעשות כלום

להנות מלרבוץ ולהתחרמן מהלבד והבטלה ומהבית הנעים ושאף אחד לא ידבר איתי בבקשה,

וימי שישי הם תמיד סיוט מתמשך.

לשוב הביתה מהעבודה לבית ריק שמחורר לי עוד קצת את הנפש 

לנסות ברגע האחרון לקבוע תכנית שאף פעם לא מתרחשת

ופשוט להרגיש את הבור הזה בשיפולי הבטן.

זר לא יבין זאת