לב שבור הוא לב שלם

הדבר האחרון שאני חושבת עליו בסוף כל יום רגע לפני שאני נרדמת הוא גם הראשון שעובר לי בראש כשאני קמה בבוקר. אתה. 

לא קל לי היום. 

ואווו הכאב בגוף.

הגעגועים אליך קשים. 

כל כך בא לי לכתוב לך. 

במקום להנות בחנוכה עם משפחתי המקסימה. מרגישה חנוקה מכאב שאוחז בגופי ולא מרפה. 

אלו כאבי גמילה נרקוטיים. 

ואז נזכרת איך הותרת אותי מדממת על הרצפה בתחינה שנפגש. שאמלא את נפשי בך. ואתה בחרת את זמנך הפנוי למלא עם נשלטת אחרת. 

*צריכה להזכיר לעצמי את זה יום יום כשאני מתגעגעת אליך. איך הסתפקתי באצבע. כשמישהי אחרת קיבלה ממך את כל היד. 

התעלמויות

מחיקות הודעות

חסימות 

התבוססתי בדמי על הרצפה

בכיתי

את נפשי

אליך

לא הזיז לך. לא הייתי ראויה לפגוש אותך. הייתי סחורה משומשת. יעד כבוש. 

את זמנך הפנוי הקדשת למפגשים מיניים עם נשלטות אחרות.

ונשרפתי מקנאה. 

בנשלטות שהיית בקשר איתן כשאני הייתי ברקע. כל הזמן. בפינה. בעונש. שפוטה שלך. מכורה.

השארת אותי שם, כי אני אספקה נוחה. מקור נוח וזמין לניצול לתשומת לב ולהעביר את זמן החלל הוירטואלי שלך.  

ואני לא הייתי חזקה מספיק כדי לקום וללכת. 

רואה

אותך 

מתחבר

לכאן

(ואיך זה עדיין מקפיץ לי כל נים בגוף וישר הלב מפרפר)

כמה קשה להרפות ולשחרר. 

🖤

הייתי חדשה כאן.

יפה חזקה חכמה בשלה מרשימה

נקייה, טהורה ונאיבית במידה.

סקסית עד כאב

אשה מלאת לב.

מינית חושנית ובעלת רעב שאינו יודע שובע. 

ונשלטת בנפשה. 

ונשואה.

הייתי זקוקה לשליטה

להשפלה ולכאב.

ובעיקר לשייכות.

השייכות. טוטאליות ובלעדיות.

הייתי כמהה להתמסר באופן הטוטאלי ביותר. לאחד. 

אתה זיהית בי את זה מיד.

ואני? הוקסמתי. מה הסיכוי שהראשון שאפגוש יהיה מושלם לצרכיי באופן הרמטי ומהודק ביותר.

הצגת את עצמך כשולט נשוי, מנוסה, הגון, ישר ונאמן. שמחפש את האחת. התהדרת בקשרייך הקודמים שהסתיימו באופן מכבד. שאינך מפנה גב לעולם לעבר ממקום של כבוד. כבוד האשה שמולך הוא נר לרגלייך. אמון ושקיפות מלאים. דרשת וקיבלתי גם בחזרה ממך.

והתמכרתי. חיה ונושמת אותך. את המפגשים ביננו. 

הפכת להיות כל עולמי. מרכז חיי.

נשלטת טוטאלית 24/7. כפופה אליך. סוגדת ומעריצה. 

קראת לי בכל מילות השיוך האפשריות ונמסתי. אמרת לי שאני הכי מיוחדת. שלא אהבת כך מעולם. עטפת אותי במילותייך היפות. בנית לנו עולם סודי משלנו רק שנינו. חלום חיי התגשם. 

הייתי שלך על מלא וידעת זאת. ידעת שלא יהיה דבר בעולם שלא אעשה עבורך. דרשת תשומת לב רבה, חיזורים מצידי ומילים חמות. נתתי את כולי. חיה את החלום ממפגש למפגש. 

בשם ההגינות והשקיפות, גם סיפרת מדי פעם, על אקסית שקפצה לומר שלום. אחרת שהתעניינה בשלומך. והקודמת שבירכה במזל טוב לרגל יום ההולדת. וזו שפנתה בכלוב והציעה את עצמה. ואתה כמובן ענית להן בנימוס וחזרת אלי.

הענקת לי המון חום ורגש. והערעפתי בחזרה פי אלף מונים. 

ואז המפגשים שהיו על בסיס שבועי הלכו והתרחקו. התרחקו לכדי שבועות ואז חודשים.

ואני שם, מתחננת על נפשי שתפגוש אותי. 

לרגעים מחרחרת ריב, מתפוצצת ואף תוקפת. אני צריכה אותך. איך יתכן שאתה לא. 

ואני כבר לא מזהה את עצמי. משפילה את עצמי בתחינה להפגש. 

ומה אני רבה? אני אדם של שלום. אשה מפוייסת. תמיד. היית נהנה ללעוג לי, שאני חופרת. לוחצת. רבה. כן כן. את נהנית לריב. תפסיקי לומר שלא!! תחיי באשליה שאת אשה טובה- את לא!! ואז נועל את השיחה ב"יפה שלי, ניפגש בקרוב, אל תדאגי". 

ונמסתי שוב. ונשארתי. רעבה וצמאה. 

לא שמתי לב למה שקורה.

לא ראיתי את ה-גזלייטינג. גרמת לי לערער בעצמי ובערכיי ולהטיל ספק במציאות וביכולת השיפוט שלי. חשבתי שמגיע לי שאינך פוגש אותי, כי אני מעיקה ולא נעימה. לא זיהיתי את עצמי כבר. 

ושוב ושוב פיצוץ. ניתוק. וסבל. יסורי גוף ונפש מכמיהה אליך. ואתה לא פראייר. חוזר אחרי זמן מה, עם הרבה מילים יפות וחמות. הוברינג טהור, שואב אותי אליך חזרה. אבל לא באמת כדי לפגוש אותי. כדי להיות איתי. 

הלכתי וחזרתי והלכתי ממך וחזרתי על ארבע מתנצלת פעם אחר פעם, לא נשמתי בלעדייך. התקפי חרדה כואבים. לא מתפקדת בבית. בקושי מצליחה לטפל בילדים. האשמתי את עצמי בכך שאינך רוצה לפגוש אותי. הבנתי אותך השם ישמור.   

הריבים תכפו וניתוקים והעלמויות. והתחלת לחפש נשלטת חדשה. ונשארתי. מקשיבה לסיפוריך על החדשות. רואה תמונות שלהן. ונשרפת מקנאה. 

 ...אני חופרת. לוחצת. חסרת סבלנות. רבה המון. לא נעימה. אמרת עלי.. ונשארתי. 

...אתה צריך שקט. אז אני משנה גישה. מרפה. מעניקה חום ושקט. הבטחת שניפגש. ממתינה בסבלנות. ונשרפת. 

ואז שוב אתה מוביל לפיצוץ. בשקט שלך. במניפולציה. ואני נושאת על עצמי את האשמה. והתסכול. איך אני לא מצליחה איתך. מה לא בסדר בי??? למה שלא תרצה לפגוש בי? כולם רוצים אותי. ואני רוצה רק אותך. איך אתה לא רוצה אותי?

מעגל קסמים של קשר שחשבתי שהוא הקשר של חיי. חיבור של אחד למיליון. 

וכך חולפות להן שנים! איך לא שמתי לב. איך הייתי עיוורת. לא ראיתי כמה הקשר רעיל.

אני הייתי עבורך רק אספקה למילוי צורך הכיבוש. ברגע שכבשת אותי, אבדת בי עניין. מעגל רעיל. ותמיד היו אחרות. ותמיד תהיינה. אתה נרקסיסט הזקוק לאספקה תמידית של תשומת לב וכיבושים. משאיר את כולן סביבך תמיד. כאספקה. לא הן שחזרו. אתה החזרת אותן כל אחץ בתורה כאספקה למילוי יצר הנרקסיסטיות והכיבוש. גם אני הייתי כזו עבורך. לא יותר. ברגע שכבשת עברת לאספקה הבאה.

עדיין אוספת את השברים. שברי הלב. עדיין מחלימה.  

ריח הצוואר שלך, כה רך ונעים,

כשהייתי נופלת עליך לחיבוק חזק,נושמת אותך לתוכי.

טעם הנשיקה הראשונה, מגע שפתייך הנעים, בפגישה אחרי שלא נפגשנו זמן רב.

טעמו המתוק של הרוק שלך, כשהיית יורק לתוך פי. 

טעמן האלוהי של כפות רגלייך המטופחות, כשהייתי מוצצת אצבעותיך אחת אחת, מביטה בך מלמטה מתמוגג, ומנשקת בסגידה.  

טעם האהבה, היית האלוהים הפרטי שלי. שמתי את ליבי בידייך והייתי מוכנה לעשות הכל בשבילך. כנועה לך וצייתנית טוטאלית. לא אהבתי כך מעולם ולא אוהב שוב.

*טעמה המר של הבגידה. ההבנה ששבוע אחר שבוע, חודשים, ושנה ויותר, חולמת, מתחננת, ממתינה בסבלנות שזה יתאפשר מצידך. רק לזכות בכמה שעות תחתייך. ואז להבין ששבוע אחר שבוע בחרת ללכת אליה על פני. 

💔

- מה יהיה אם אשאיר עליך סימנים? - הוא שאל. 

- זה לא משנה. יותר חשוב שתשמור לי הלב.