הימים חולפים ודמותך מתרחקת ממני. הטעם שלך מתאדה מבלוטות הטעם שלי לאיטו ותחושת מגע ידיך על הגוף שלי נשכח כמעט כליל. כאילו לא היית בכלל. אמיתי, אני חזקה יותר וראויה ליותר.
זהו הלב שבוחר עדיין להציף אותך בתוך הראש שלי, ביום יום שלי, בשברי געגועים. אני אנושית. היית חלק עיקרי מהחיים שלי ואני מחבקת את הגעגוע. לא נלחמת בו.
אני לא כועסת שלא רצית אותי, אני רק מאוכזבת. יום אחד גרמת לי לחשוב שאני כל מה שאי פעם חלמת באשה. שאני מושלמת ומדוייקת עבורך.
ויום למחרת גרמת לי לחוש זרה גמורה, כשזה נגמר. איך אני לא חסרה לך???? הפכתי למספר בספר הנשלטות שלך. 50 ומשהו. 60 פלוס. מי יודע, מי סופר.
אני אשה שווה ושלמה ומאושרת ויש לי משפחה מדהימה, אבל הצורך בלהיות רכוש בלעדי מאד חזק מכדי שאצליח להשתיק אותו בתוכי. הנשלטת היא חיה שמשתוללת בתוכי ואני חייבת להאכיל אותה. (מכאן כותרת הפוסט- כפל משמעות)
ואני בדרך לשם.
