תמיד עניין אותי למה אני (אנחנו) פה. האמונה המובילה אצלי, היא שאנחנו משחזרים בצורה בלתי מודעת, דפוסי קשר מהילדות. כדי לתקן או כי זה מה שאנחנו רגילים ויודעים לעשות.
העבודה, למי שמעוניין לשנות, היא ״לדבר״ (פנימית), עם הילד, ולתקשר איתו את הרצונות הבוגרים שלנו
השבוע קראתי משהו יפה, שהצליח לחבר כמה אמיתות פשוטות בעיני, לתמונה שלמה. אולי זה לא מחדש באמת, אבל אהבתי מאוד:
״את הילד הפנימי מעניין שני דברים והוא מתנהל לחלוטין מהצורך לתת מענה לשני אלו: אהבה וביטחון, שני אלו הם צרכיו העמוקים ביותר כשמתחתיהם שוכן עוד צורך והוא להיות נראה בעולם.
מול אהבה וביטחון נמצא פחד, הפחד העמוק ביותר של האדם הוא לא לקבל אהבה, לא לקבל ביטחון ולא להראות (שזה שווה מוות)
הילד הפנימי (...) לא רואה שום בעיה בניצול/פגיעה (זוהי פרשנות של המבוגר) באחר לקבלת מענה לצרכיו.
הילד הפנימי לא מבין גבולות ולא את הצורך בהם, הוא יעשה הכל בשביל לקבל מענה לשני הצרכים היחידים שקיימים בעולמו, והוא תמיד יחפש אחריהם בכל מה שהאדם עושה/ חושב/ מרגיש, בין אם במיניות או לא״
(הפוסט המלא כאן)
ובגללו אנחנו כאן..
מבלי לפגוע כמובן, יכל להיות שמה שיש כאן, זו חגיגה של הילדים הפנימיים שלנו? (:
חג שמח / מועדים לאיך קוראים לזה...
אוסיף משהו - אולי זה מובן מאליו, אבל פרשנות מוטעית יכולה להיות מזעזעת. המושג הילד הפנימי מתייחס לתודעה הילדית שנשארה בנו. ושוב, התודעה. זה שתודעה של ילד קטן לא מפרשת נכון את הסיטואציה (שזו אכן פגיעה, וכו), לא אומרת כמובןןן (אלף סימני קריאה) שהוא לא נפגע ושזה חס ושלום לא נורא לפגוע בו. הפגיעה קיימת והוא נושא אותה איתו, גם אם לא במודע. זה ברור לכולנו, אני מקווה.
