יומנה של מזקירה

עכשיו אני צופה בי מהצד. מנסה לחקור ולנתח את מה שעברתי עד עכשיו. איך לכנות את זה? סאבית? לא. וונילית? גם לא. פשוט אני בדרך הנוחה לי. ומי שזה נראה לו סטיה יכול לקפוץ לי.
אני מספרת לחברים. הם מבינים, אבל לא באמת מבינים. הרי מי שלא חווה את זה לא יכול באמת לדעת. רוצה לספר לכולם. עברתי משהו שכל כך שונה וחדש לי והצורך לשתף את המכרים שלי כ"כ גדול. מנסה ומנסה אבל זה לא יוצא. זה לא פשוט ויש כאלה שאולי כל העסק הזה פשוט "גדול עליהם".
ההרגשה שאני בחופש כ"כ גדול, שאני עושה משהו שלא היה קיים אצלי עד עכשיו ושבתפיסה הרווחת נחשב כלא נורמאלי ואני עושה מה שבא לי, זאת השתחררות מסויימת. זה "וואו".
חשבתי לי מה גירה אותי בסשנים האלה; אני עוד לא בטוחה שזה היה הכאב. זה היה אולי הכמיהה לחיבוק, לנשיקה שתבוא אחר כך. הכאב שלפני כל כך מעצים את תחושות המגע המלטף, מכפיל בעשרות פעמים ממגע ספונטני שלא משלב כאב לפניו. מזכיר את ה"סקס השלמה" אחרי מריבה עם החבר שתמיד יותר טוב מהשגרתי אבל יותר עוצמתי מזה אפילו. ואולי קשה לי לתפוס שאפשר באמת להנות גם מכאב, אולי אני עוד לא פתוחה לרעיון כמו שחשבתי שאני. הדרך כנראה עוד ארוכה. היא תמיד ארוכה...
ואולי זאת בכלל לא הדרך שלי. הראש לא מפסיק לעבוד. כל רגע פנוי שקועה בעצמי וחושבת בשקט שלי. כמו שאני אוהבת. מתנתקת וחושבת. באתי לזה כמו למשחק. לחוות, להשתעשע. זאת באמת חוויה משעשעת (לא במובן של מצחיקה) אבל לא נראית לי כדרך החיים שלי. ואולי אני מפחדת להודות בפני שזאת כן הדרך?
די!! חייבת להפסיק לנתח, זה רק מבלבל יותר. אבל איך אפשר שלא?
כ"כ הרבה עבודה ופתאום אני מוצאת עצמי חולמת ושוב חושבת: זאת אני האמיתית?
עכשיו באמת די.
חוזרת לעבוד.
ביי.