יומנה של מזקירה

מדיטציית קולות. הגעתי באיחור. באסה. ישבתי על הדשא וצפיתי באנשים. בא אדם מבוגר (יכול להיות סבא שלי) והתיישב ליד. שיחה קצרה, אמרתי שאני מבואסת שאיחרתי, השתחררתי בפסטיבל כ"כ הרבה, פרצתי מחסומים. הדבר היחידי שלא הלך היה לצעוק. חוץ מהריקודים של הלילה הראשון לא יצא לי מהגרון קול של צעקה, או אפילו סתם קולות מוזרים. הוא דירבן אותי להצטרף למדיטציה, גם אם כבר התחילה. בסוף נכנסנו שנינו. אנשים שרים, צועקים וסתם עושים רעשים מוזרים. לא הייתי מסוגלת. הוא שם לב, הוא ישב לידי. "בואי למדבר". עזבנו. צעדנו במדבר, התרחקנו עד שלא רואים כלום ואני ניסיתי בכל הכוח, אבל כשחשבתי שהנפש השתחררה הגוף דאג לחסום. הגרון צרב לי ברמות מטורפות. לא יכולתי. ידעתי שאני צריכה להתעלם אבל הכאב בגרון היה חזק כל כך... התייאשתי. הוא עמד לידי עם עיניים עצומות, ידיים פרוסות לצדדים. מרגיש את הרוח. איזה אויר!! איזה כלום מסביב. אם לא הייתי יודעת איפה אני הייתי חושבת שאני על כוכב אחר. הכל מסביב אבנים חומות, לא רואים כלום, לא שומעים כלום. רוגע מדהים. שלווה שאין כמותה. הנחתי לידיים, הן זזות מעצמן. תנועות ריקוד, חותכת את הרוח החזקה.
מאוחר, מתחיל להחשיך. חוזרים לא.ערב. "אם לא הצלחת לצעוק כאן, בואי מחר למדיטציית אום, זה יוציא ממך הכל". איזו מדיטציה זאת הייתה. פתחה לי את הצורה. מדיטציה של 3 שעות, 12 מצבים. מתחילים בריקודים - 20 דקות. ואז כעס - צורחים אחד על השני, מקללים כאילו אין אלוהים ואז אהבה, ואז רוקדים קצת טראנס ושוב רגשות. הפעם עצב ואז צחוק ואז אירובי. ככה ממשיכים. משתחררים לגמרי. הוצאתי את כל האגרסיות ולמדתי שיעור חשוב - אנחנו שולטים במצבי הרוח שלנו. כשכעסתי זה היה מכל הלב, צרחתי וקיללתי בכוונה מלאה. מיד עברנו לאהבה ואהבתי מכל הלב, וחיבקתי בכנות. הייתי עצובה ובכיתי נורא, בקול רם, התייפחתי. בשניה החלפנו מצב וצחקתי עד שכאבה לי הבטן (וגם אז המשכתי לצחוק).
מדהים. הכל בידיינו, הבחירה היא שלנו. אני אני אף פעם לא אשכח את זה.