יומנה של מזקירה

משעמם.
משעמם לי כל כך.
משעמם טילים.
פשוט משעמם.

אני תקועה בחור,
רוצה לשוב להיות חופשיה כמו ציפור דרור.
יושבת בבית אמא בקיבוץ,
ולמרות שיש אוטו אין מה לחפש בחוץ.
אין כאן חברים,
רק חברי קיבוץ - אנשים קרים.
השקט פה ממש נורא,
משעמום אני אוכלת כמו פרה,
עוד מעט אני אולי אצא לריצה קצרה,
אולי לעתיקות ובחזרה,
כמו כשהייתי יותר צעירה,
עד שערבי שעבר כיוון אלינו אקדח ואנחנו נשכבנו בשדות והתפללנו שלא ירה...
אולי אעייף את עצמי בעזרת המחשבה,
ככה לא אספוג את השיעמום של הסביבה.
מחר בעזרת השם יהיה יום מעניין
בבוקר ניסע לחיפה בחנויות לעיין (?)
אח"כ נמשיך לת"א לדירה,
אני אקח את שאול ואופיר ישמור על האוטו מחשש לגרירה.
זה סופי וכואב אבל מאוד נחוץ,
שאול עובר לגור בקיבוץ...
כשנגיע נלך לטבול בבריכה,
המון זמן לא שחיתי ממש
לדעתי מאז שהייתי מצילה חתיכה (?) (הצניעות חוגגת...)
ואז ארוחת ערב של אמא,
אוכל בלי טעם, טוב פולניה - אלא מה?
בלילה אסע לבקר חברים,
נשתה ונעשן עד שלא נעמוד ישרים.
למחרת יש כבר רק חצי יום,
שיעבור מהר (אאאמן) וסוף סוף אוכל שוב לנשום.

זהו, בשעה טובה התעייפתי,
פרקתי חרוזים,
הוצאתי מתחים,
אלך לי לישון ואחלום על מלאכים.

לילה טוב עולם וחלומות מקסימים.

(בדרך כלל אני יותר מוצלחת בחרוזים, זה כנראה עוד מהסטלנות שאני שרויה בה היום)