לה וידה לוקה

זויה חזרה לחדר עם סכין גילוח, קערת מים, מגבת וקצף גילוח. היא חייכה למראה שחף, השכובה מפושקת בספרדר ודומעת על המיטה, היא עלתה על המיטה, דחפה את הספרדר למעלה, כך שכפות רגליה של שחף היו מעל לראשה, נעמדה בפישוק מעליה ואט אט החלה להתיישב עד שאיבר מינה המכוסה עצר בדיוק מעל איבר מינה החשוף של שחף. לאט כופפה את גופה, הזיזה שוב את הספרדר, עד שפיה פגש בדמעותיה של שפחתה החדשה. היא שלפה את לשונה ובתנועה ארוכה ליקקה את הדמעות. "טעימות לי הדמעות שלך, כלבונת, אני מתכוונת לטעום עוד הרבה מהרטיבות שתהיה לך בזכותי, למעלה ולמטה", בעודה אומרת זאת, ידה ליוותה את דבריה, ליטפה את הרטיבות שנותרה בצד העין וירדה משם לכוס של שחף, דוחפת לה אצבע תובענית ומאשרת: "את עדיין רטובה, כלבונת, מייחם אותך אפילו לדמוע עבורי. ועכשיו, בואי נהפוך אותך לכלבה ייצוגית".

שחף רעדה. היא רצתה לומר כה הרבה, אבל לא יצאו לה מילים מהפה, היא רצתה להלחם בזויה, אבל כל מה שרצתה באמת זה לגמור סופסוף. האשה הזאת מטורפת, אבל איך שהוא היא יודעת לגרום לגופה רעב שאינה מכירה. היא צריכה את האצבעות של זויה עכשיו בתוכה, ממלאות אותה, דופקות אותה, היא צריכה לגמור. אחר כך תחשוב איך לברוח מכאן ולהתנקם בפסיכית.

זויה התיישבה לצידה והחלה מורחת קצף גילוח לאורך כל שפתי הכוס. סכין הגילוח שלה פעל על בטריות ורטט. שחף נתקפה שוב אימה. מה אם הפסיכית תפצע אותה? תחתוך אותה? זויה ניחשה את מחשבותיה ולחשה: "שששש....כלבונת, תלמדי לבטוח בגבירתך. ככל שתקדימי לעשות זאת, כך יקל עליך האילוף". היא לקחה את הזמן להתענג על גילוח הכוס של שפחתה, מורידה ערימת שיער אחת אחרי השנייה, נהנית להגביר את קצב הסכין ולחוש כיצד שחף רועדת תחתיה מפחד. מדי פעם עצרה, רק כדי לגרות שוב את הדגדגן ולשמור על הרעב של שחף. בכל פעם כזו, שחף החלה לגנוח מעונג מהמגע הקר והתובעני. בכל פעם שגניחותיה גברו מדי לדעת זויה, היא הוציאה את אצבעה והמשיכה לגלח. לבסוף התבוננה בעיני הנץ שלה בכוס המגולח ונהנתה מהתוצאה. הוא היה אדמדם מעט ורטוב מאד.

"ועכשיו, כלבונת, נותר לי דבר נוסף לפני שאחזור לאלף אותך. את זקוקה לשם חדש שילווה אותך כל זמן שאת הכלבה שלי. שם אמיתי של כלבה. אקרא לך... מממ... 'סול'. גם כמו מפתח סול, כי אנגן על גופך ואפיק ממנו מוזיקה שאינך מכירה וגם כמו נשמה, כי לא רק גופך יהפוך לרכושי, גם נשמתך תהפוך לשייכת".

שחף התעשתה מהמקום המפוחד בו היתה עד עתה וניסתה להרים את עצמה על מרפקיה, כשהגיבה במהירות "היית מתה". זויה סתמה את פיה בידיה ואז, בידה השנייה, סתמה גם את אפה. "את לא במצב להתווכח סולי. את תהיי כלבה טובה, מובן?". שחף התקשתה לנשום ורק הנהנה בראשה. זויה החלה ללטף את פניה של שחף ברוך ולומר, "כך הרבה יותר טוב, כלבה יפה שלי, סולי תהיה כלבה טובה". שחף כמעט התענגה לרגע על הרכות הזאת, אבל מיהרה להקשיט את גבה לאות שאינה נהנית מהסיטואציה. זויה צחקה ומיהרה להחדיר שלוש אצבעות לכוס הרטוב של שפחתה. שחף השתנקה מהפתעה ומכאב. הכוס שלה לא היה מוכן לשלוש אצבעות שוב. זויה לא התחשבה בכך והתחילה לדפוק אותה חזק, מהר ופולשני. היללות של שחף גברו. היא לא יכלה יותר. היא ידעה מה היא צריכה לעשות והחלה לבקש: "בבקשה גבירתי, תני לכלבה שלך לגמור".

"מה את?", שאלה זויה בקור.

"הכלבה שלך", ענתה שחף, שכל כולה הפכה לחור רעב, שלא מעניין אותו דבר.

"מה שמך?", שאלה זויה בתובענות.

"שחף"

זויה העיפה לה סטירה, "שאלתי מה שמך, כלבה".

"שחף"

זויה שלפה את אצבעותיה מהכוס של שחף וזו התחילה לבכות "לא,בבקשה אלתצאי ממני, לאאאא".

"מה שמך?"

"סול. קוראים לי סול", ענתה שחף והחלה ליבב ולרעוד.

"נכון. את הכלבה סול. הכלבה סול - הרכוש של זויה"

"כן, כן", בכתה שחף, כשכל גופה רועד ומתפתל.

זויה החזירה שלוש אצבעות לכוס של שחף ודפקה אותה שוב, הפעם בקצב איטי. היא עוד לא גמרה ללמד אותה היום.
ידה השנייה ניגשה גם היא לכוס, אצבע אחת נשלפה וזויה מרחה אותה ברטיבות של שחף, לאט, לקחה אותה לאחוריה של כלבתה והחלה להחדיר אותה לישבנה.

שחף החלה למחות, אך זויה היסתה אותה מיד באמצעות שלוש אצבעותיה, ששבו לדפוק אותה חזק ומהר. "תלמדי, כלבונת, אין עונג ללא כאב. כך גומרות כלבות מאולפות. כלבה טובה צריכה לדעת להזדיין בתחת. כלבה טובה צריכה לכאוב כשהיא גומרת בשביל גבירתה. שחף התפתלה ורקדה על כל ארבע האצבעות שחדרו אותה, תבעו אותה, ידעו אותה מבפנים. הגניחות שלה הפכו לצרחות חשק.

"עכשיו את יכולה לגמור, הכלבה סול", אמרה זויה והגבירה את הקצב בשני חוריה של שחף.

שחף התפוצצה על אצבעותיה בצרחות, גמרה כפי שלא ידעה שניתן לגמור.

"כלבה טובה", אמרה זויה, "כלבה טובה שגומרת רק כשגבירתה מרשה לה". היא ליטפה את ראשה של שחף, כשם שמלטפים כלבה נאמנה וחייכה אליה בזחיחות.

"אני שונאת אותך", אמרה שחף מבעד לערפל.

"אני יודעת סולי, עכשיו את שונאת אותי, בקרוב תאהבי אותי כפי שלא אהבת מעולם. אני אהיה הסם שלך, זה שלא תוכלי לחיות בלעדיו".

"בחיים לא", ענתה שחף.

"שששש... כלבונת, תנוחי קצת", אמרה זויה ושיחררה את שחף מהספרדר. היא משכה את שחף בידה, הורתה לה באצבעה לרדת למזרון שלמרגלות מיטתה וציוותה: "לכי לישון, כלבונת, מחר יהיה לך יום מאד מעייף". שחף נשכבה על המזרון, מתכננת את בריחתה, אבל אז זויה שלפה קולר ורצועה, הצמידה את הקולר לצווארה, את הרצועה לכף ידה וכך, כשרצועת הכלבה של סול כרוכה על ידה, הלכה לישון.