אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

לה וידה לוקה

לא רק שליטה. והפעם: הצפרדע והעקרב (ביי לבליסנה)
לפני 11 שנים. 28 בנוב׳ 2009, 22:11
מכירים את הבדיחה על הצפרדע והעקרב?
בא העקרב לצפרדע וביקש אותה להעביר אותו את הנחל. הצפרדע חששה, אך נעתרה בטוב לבה לבקשתו.
באמצע הנחל עקץ אותה העקרב למוות.
בגסיסתה, הספיקה הצפרדע לשאול: למה אתה עושה את זה? הרי גם אתה תטבע?
אמר העקרב: אני מצטער, אני לא יכול לא להיות אני.

בליסנה הוא כינוי שהומצא לצורך הקשר שלי עם אור והוא סיים לחלוטין את תפקידו יחד עם הקשר שלנו.
אני לוקחת חופש מהמקום הזה כדי לנקות את חיי ולהתנקות מכל הרע שהיה בהם.
כשאחזור, אחזור לכינוי ולמי שהייתי במקור - אניגמטית.

הבלוג הזה לא ימחק כי הוא היה יומני האישי במשך חמש שנים.

היו שלום ולהתראות בשמחות.
לפני 11 שנים. 4 בנוב׳ 2009, 20:49
אני טובה במילים, אבל לא טובה בהשתפכויות, אז בואו נגיד את זה ודי.
אני שמחה בכן. אני ממוזלת בכן. שנים שהיו לי רק חברים גברים כי לא באמת בטחתי באף אשה כחברה, חשבתי שכולן לא יודעות לפרגן באמת. הניסיון, אתן יודעות. ואז הגיעה איזה זרה אחת והפכה את עולמי והיתה שם לצידי כשהייתי הכי קרובה והכי רחוקה, הכי משתפת והכי מסתגרת והשנה, דווקא בהכי דאון שלי, באתן גם אתן והוכחתן לי שזה לא חד פעמי, שיש עוד נשים נפלאות כאלה שמסתובבות בעולם ויודעות להיות חברות אמת, לחבק, להכיל, לאהוב, להקשיב, לפנק, לנער ולהיות שם באמת, בטוב וברע, בלי טיפת שיפוטיות, כמו שחברות אמת אמורות להיות באגדות. אתן כמיהה שהתגשמה ואני אוהבת כל אחת מכן בהכי עמוק שיש. תודה שאתן כאן ותודה על אתמול בערב שמילא לי את הלב בשמחה.

ותודה לעוד חברה אחת, שלא היתה אתמול, אבל נמצאת איתי בלב ובחיים, גם מרחוק וגם מקרוב. זאתי עם האש.
לפני 11 שנים. 28 באוק׳ 2009, 11:56
פעם בשבוע
באופן קבוע
הלב שלי נקרע
מלראות את הקליפה
של אבא'שלי
הכי בעולם.
שכבר לא שם.
הוא לא שם.
הוא לא.
הוא שם.

* וקראתי שממליצים לחולי פרקינסון ואלצהיימר לעשן ג'וינטים. זה אפילו חוקי.
"אבא בא לך? לארגן לך משהו יפה כזה? מגולגל?", שאלתי בצחוק אחרי שסיפרתי לו על המחקר.
הוא לא אומר מילה, רק מהנהן בראש ומחייך. בחיוך של מי שהיה פעם אבא שלי. השובב. החכם,הנהנתן.
לפני 12 שנים. 22 באוק׳ 2009, 8:07
לפני עשר שנים חדרה לחיי, בחדירה בלתי חוקית בעליל וללא חומרי סיכוך, אשה אחת, שבמראה ראשון ניתן היה לטעות ולחשוב שהיא סאבית. טוב נו, אולי זה בגלל שלקח לנו שנתיים להפגש באמת ולהיווכח באמת המרה - הסאבית האמורה היא דומית מסוקסת נוראה ואכזרית, שמאז ועד היום מצליפה בי בלשונה החדה, אך המיומנת, בכל פעם שאני חורגת מהקווים או סתם פוגעת באושרי במו ידיי.

מאז עברנו תלאות ומהמורות, הגענו לבת ים בכל פעם שניסינו להגיע ליפו, נשמנו המון אפייררר יחד, רבנו, השלמנו, חגגנו, השתכרנו, התחלנו עם בחורים חסרי ישע, לבושים במדי משרתות צרפתיות, בכינו וניגבנו דמעות, התמסג'נו קלות בריחות תפוז ענוגים, התעללנו מינית בחוני המעגל ובעיקר -צחקנו המון יחד. בואו נגיד שאם הסטטיסטיקה מצביעה על כך שאני נקרעת מצחוק עשר פעמים בשנה, תשעה קבין של צחוק באים מהקביים שהאשה הזאת תוקעת לי בצלעות, בכל אחד ממפגשינו.

זרונת, חברתי היקרה,
אני אוהבת אותך יותר משניתן לתאר,
את חשובה בחיי יותר משניתן להמחיש,
את מתנה גדולה שזכיתי בה, השדה יודעת למה,
אני מאחלת לך את כל הטוב שיש לעולם הזה להציע,
שתתענגי עליו כמו שאת יודעת להתענג,
שהעולם יתן לך עוד ועוד סיבות לצחוק.
שהשפע יציף אותך כמו גלי העונג המיני,
שהטוסיק שלך יתאדם מהסיבות הנכונות ומהאיש הנכון,
שתאהבי ויאהבו אותך עד שהלב יתפקע מאושר.
מזל טוב, אהובה שלי.
לפני 12 שנים. 21 באוק׳ 2009, 9:22
במשך השנים שאני שולטת כתבתי ופרסמתי סיפורי סאדו רבים, אך אף אחד מהם לא עורר כל כך הרבה פניות, שאלות ותהיות בפרטי שלי, כמו הסיפור "המורה הפרטית". מאחר וחלק מהתהיות חזרו ולא היו רק אישיות אלא כלליות על עולם השליטה, החלטתי לענות שוב על הדברים כאן ולשתף אתכם גם במה שקרה ב'מאחורי הקלעים' של הסיפור הזה.

כמה מהפונות אליי נכנסו איתי לשיחות על עולם השליטה. חלקן היו חדשות בעולם הזה ובעצם הידע שלהן עליו היה מקריאת הסיפור ומסתבר שהסיפור עצמו עורר בעיות. בפנטזיה יש סיטואציה אולטימטיבית של שליטה כביכול אמיתית. שולטת שבעצם סוחטת את הנשלטת לעשות כרצונה והנשלטת יכולה להמצא כל הזמן במצב של 'אני לא רוצה-אבל את מכריחה אותי-אז אין לי ברירה". במקביל לסחיטה, השולטת קוראת את הנשלטת שלה כספר פתוח ובעצם לא זקוקה למילים, לפידבקים, למילות ביטחון או לכל דבר אחר שהורס את הפנטזיה.

כשאותן נשים ניסו להכנס במציאות לעולם השליטה הן חשבו שכך צריך להיות גם במציאות. הן יוכלו להיות בתפקיד של 'עצם זה שאני בכלל מוכנה לשקול אופציה של להשלט אומר שצריך ללקק לי את הרגליים'. היתה ציפייה אמיתית ששולטת או שולט יקחו אותן, כמעט בניגוד לרצונן ושהן מצידן לא יצטרכו לתת דבר פרט לנכונותן לשקול להשלט. הציפייה היתה בעצם לפיתוי חד-צדדי כשהן משיבות במלחמת חורמה, כשהמטרה היא בסוף להכנע, כביכול- ללא ברירה.

יש הבדל מהותי בין פנטזיה למציאות. ראשית, בעניין הרצון. קשר שליטה הוא קשר זוגי מסוג מיוחד, אבל עדיין קשר זוגי בין שני אנשים. שליטה איננה אונס ומאחר והיא נעשית בהסכמה ותוך רצון הדדי, אסור לצפות שהפנטזיה תוגשם במציאות. כן, כל שפחה חדשה תתן פייט והפייט הזה מתחיל מחדש בכל קשר חדש ולא משנה כמה הנשלטת והשולטת מיומנות ועדיין, יחד עם הפייט הזה, צריך שיהיה מקום לפידבק, מקום של 'אני רוצה אותך למרות שאני נאבקת' (והדברים מופנים כמובן גם לנשלטים). אל תצפו רק להלחם בלי לתת את הפידבק הזה ועדיין להיות נחשקות. יש גבול דק ובלתי ברור בין מלחמה מגרה ומאתגרת, לבין מלחמה מתישה ומכבה.

בנוסף, גם השולטת המיומנת ביותר לא יכולה תמיד לקרוא את שפחתה כספר פתוח ובעיניי רנטגן שחושפות הכל. זה יכול לקרות הרבה, אבל לא תמיד. כשם שהאחריות של השולטת להיות רגישה לתגובות של שפחתה ולנסות לקרוא את מה שמעבר למילים הנאמרות, כך האחריות של הנשלטת להגיד את מה שחשוב לה, קשה לה וגבולי לה. הנשלטת נותנת לשולטת שלה את האחריות והשליטה, אבל זה לא אומר ואסור שיאמר, שהיא מסירה אחריות לגמרי לשלומה. חובתה ליידע במה שעושה לה רע.

שאלה נוספת שעלתה כל הזמן היא בנושא ההשפלה. מה פתאם שאשה דעתנית וחזקה תרצה להיות מושפלת ולהקרא כלבה ושיתייחסו אליה כך. התשובה היחידה שאני יכולה לענות על כך היא במילה 'חופש'. ההתייחסות לשפחה שלי ככלבה לא משפילה אותה בעיניי אלא משייכת אותה ונותנת לה חופש להוציא את כל תשוקותיה הנסתרות מבלי להזדקק לפאסון של 'אני חזקה ויש לי אגו'. הויתור על האגו מעניק את החופש הזה להיות הכי זונה שאת רוצה במובן החיובי של המילה, הכי חופשיה עם המיניות שלך והכי מוכלת. את לא צריכה לחשוב כל הזמן, את יכולה להרגיש ולתת לעצמך להיות מובלת, כמו שאת באמת רוצה.

שאלו אותי על רגשות. האם באמת אני יכולה לאהוב מישהי שאני מתייחסת אליה כאל הכלבה שלי, הצעצוע שלי וכו'. התשובה חד משמעית - כן, מאד, הכי. כשקשר השליטה בא מהלב, ההתמסרות תמיד הדדית ואף שפחה לא תתן את עצמה עד הסוף אם לא תחוש בכך שגם גבירתה מתמסרת אליה בלב ולא רק בביום סשנים יצירתיים. גם אם אין מאוהבות מטורפת, עדיין ככל שהנשלטת מתמסרת יותר, כך הרצון להעניק בחזרה גדל והקשר מתחזק. נשמע מניפולטיבי, אני יודעת, אך זאת המציאות. לפחות שלי.

ולסיום, אענה לשאלה אישית יותר. מה מכל המתואר בסיפור עשיתי. מה הקשר בינו לבין המציאות שלי. ראשית, חשוב לי להסביר שאני לא זויה, למרות שמטבע הדברים כשאני כותבת על שולטת אני מכניסה לדמות את מי שאני, אך בצורה מוקצנת וללא הגבולות שיש לי במציאות. אז לא, לא סחטתי איש או אישה בחיי (לפעמים לצערם/ן), אך כל סשן שמתואר בסיפור, פרט לסצינת חנות הבגדים, התרחש במציאות. לא תמיד בסדר ההתרחשות הזה, לא תמיד כל האלמנטים היו בסשן אחד, אך כל הסשנים, האפטר קייר, הדיבורים, הפיתוי והאלמנט אכן התרחשו בחיי השליטה שלי.

אני מודה שהופתעתי בעצמי מהתגובות שהסיפור הזה עורר. בימים בהם פרסמתי פרק חדש מספר הצפיות בבלוג שלי עלה לסביבות ה-400 ויותר ומי בכלל ידע שיש כאן כל כך הרבה קוראים לבלוגים. אני באמת רוצה להודות גם לכל הקוראים השקטים שלא הגיבו ולו במילה, אך ליטפו את הבלוג שלי בנוכחותם.

ומה עכשיו? בא לי לכתוב משהו שונה לגמרי, כדי שיעניין לי ושלא אשתעמם מעצמי. או מנקודת תצפית שונה וזרה לי או כזה שמתרחש בעולם לא מציאותי, למשל, עולם פנטזיה בו שולטות מכשפות ואמזונות חסרות רחמים או אולי דווקא בעלת טירה לבנה ואנגלו-סקסית, ששולטת ביד רמה בצוות העובדים-עבדים שלה, כמובן שהם יהיו שחורים ושחורות (ותשכחו מהפוליטיקלי קורקט) ואולי אכתוב דווקא על המזכירה הכי אפורה במשרד, זאת שעוברים לידה ומתעלמים ממנה, זורקים לה עבודות בלי לטרוח לומר 'בבקשה', שמחליטה יום אחד שהיא מואסת בחיי צל ומחליטה לקחת שליטה על צוות ההנהלה כולו ולהפוך אותו אחד-אחת לצוות העבדים/שפחות החרופים שלה . כל מה שנותר לי עכשיו זה לחכות למוזה ולשחרר את שחף לחופשי. אני מודה, התאהבתי בה קצת.
לפני 12 שנים. 18 באוק׳ 2009, 9:03
שחף נחה על כף רגלה של גבירתה, מרגישה תחושות שלא חשה קודם לכן מעולם. היא רצתה להשאר על כף רגלה של זויה לנצח. הלשון שלה רצתה להתמזג עם כף הרגל הלבנה ולסגוד לה. ללקק אותה, לענג אותה ולשמוע את זויה קוראת לה שוב "כלבה" ויותר מכך "מתוקה". היא ניסתה לא לחשוב על דבר, לא לנתח את הסיטואציה, אך לא הצליחה. מה קרה כאן? עד לפני כמה ימים תיעבה את האשה הזאת, שסחטה אותה והתעללה בה מינית. מה פתאם היא כל כך חושקת בה? אוהבת אותה? זה לא מתאים לה. זאת לא היא. היא לא כלבה של אף אחד. היא אשה צעירה, דעתנית, אשה שבסך הכל רצתה להצליח בלימודים. והנה היא נכנעת, הופכת בדיוק למה שזויה אמרה שתהפוך.זה לא יקרה. זה לא יקרה לעולם. היא לא תתן לה את העונג.

זויה לא ידעה איך זה קורה לה, אבל היא חשה ששחף שקופה לה. כאילו היו לה עיניי רנטגן שצופות ישר לתוך מחשבותיה של כלבתה. ככל ששחף התמסרה לה יותר, כך זויה החלה גם היא לפתח אליה רגש בלתי מוסבר. הלילה היא תיקח את שחף הכי רחוק שאפשר ואם שחף צריכה לברוח, שתברח.

היא הרימה את שחף מכף רגלה והעלתה אותה עד לכרית במיטה. מארגז המצעים שלפה חבלים והחלה לקשור את שחף בידיה וברגליה למשענת המיטה ורגליה, עד שזאת היתה עקודה מולה. "עכשיו סולי, את עומדת להרגיש כלבה אמיתית. את לא חייבת לגמור, אבל אם תרצי לעשות זאת, תצטרכי לנבוח, אין נביחות- אין גמירה. זה ברור כלבה מיוחמת שלי?".

שחף רעדה. זויה פסיכית ותודה לה על שהזכירה לה כמה היא רוצה לברוח. היא לא תנבח בחיים. בחיים. "ברור גבירתי", ענתה בקול קר.
אבל זויה ידעה בדיוק מה לעשות עם הקור הזה. היא שלפה את שוט הזמש האדום שלה והחלה להצליף על הכוס של שחף, עד שזה החל לרקוד לעומתה. שחף נאנקה ובניגוד לרצונה חשה כיצד החום והתשוקה מתחילים למלא את גופה עד להתפקע.

"כלבה טובה", אמרה זויה בחיוך, הניחה את השוט והתיישבה בין רגליה הפשוקות של כלבתה. "עכשיו הכלבה שלי תכיל את כל האגרוף שלי בתוכה ותפתח אליי כמו שכלבה מיוחמת צריכה להפתח לגבירתה", אמרה ולקחה מהשידה הצדדית ג'ל שקוף. היא הרטיבה את אצבעותיה והחלה להחדיר אותן לכוס של כלבתה. האצבעות הראשונות חדרו בקלות וגירו את שחף שהחלה להתנועע עליהן בתאוותנות. האצבע הרביעית נכנסה בקושי ושחף החלה להרגיש כאילו היא נקרעת. "ששש... כלבונת, תהיי כלבה טובה ותפתחי לגבירתך", ציוותה זויה ובידה השנייה החלה לגרות את הדגדגן של שחף. זו התחילה לנהום ולהאנק מרב תשוקה.

"גבירתי, בבקשה, בבקשה, תרשי לי לגמור ובבקשה בלי עוד אצבע, אני לא יכולה יותר, אני נקרעת", התחננה.

"תבטחי בי, אני לא אקרע אותך, רק אזיין לך את הנשמה", אמרה זויה, "ועכשיו - המלחמה נגמרה. תפסיקי להאבק בי ותתחילי להתמסר כמו שכלבה אמיתית צריכה להתמסר לגבירתה. זה מה שאת, סול, הכלבה המשוייכת שלי ואת תתני לי את כולך. אין לך לאן לברוח יותר".

בצורה מפתיעה, המילים המפחידות האלה גירו את שחף. היא החלה לנשום לעומק ולנסות להרפות את שרירי הכוס שלה. המלחמה נגמרה. היא שייכת לזויה. היא הכלבה שלה. הכלבה המיוחמת שלה וזויה הולכת לדפוק אותה עם כל האגרוף שלה. היא כל כך מגורה, אבל היא לא תנבח. לעולם לא.

זויה הצליחה להחדיר את האצבע החמישית ולאט ובעדינות החדירה את כל כף ידה לחור הפעור של כלבתה. בעדינות קיפלה את האצבעות עד שכף ידה נקפצה לאגרוף. כשחשה את הכוס של שחף עוטף אותה עד שכאילו לא יוכל להכיל אפילו משב אויר, החלה לנוע בתוכה בעדינות. שחף החלה לגנוח ואז לצעוק מעונג. זויה החלה לדפוק אותה בתנועות קצובות ועוצמתיות. שחף כל כך רצתה לגמור. פתאם הבינה על מה זויה דיברה כשאמרה שהיא תזיין לה את הנשמה. האגרוף של גבירתה פרץ כל גבול. הוא לא דפק לה את הכוס בלבד, הוא דפק לה את הלב, הנשמה, כל מקום אפשרי. לא היתה שחף. היתה סול. הזונה של זויה, הכלבה שלה, השפחה שלה, הרכוש שלה, השייכת לה, המתוקה הקטנה שלה. היא החלה לבכות, מעונג, ריגוש, תשוקה ותסכול. הדמעות שטפו את פניה והיא לא יכלה לעצור אותן. הזונה של זויה רוצה לגמור, הכלבה שלה רוצה לגמור. "בבקשה גבירתי, בבקשה", התחננה.

זויה הקשיחה את פניה. "את יודעת מה כלבה צריכה לעשות כשהיא מבקשת לגמור", אמרה בתקיפות. "קדימה כלבה שלי, תראי לי כמה את שלי, כמה את שייכת לי, כמה את מוותרת על הכל למעני. תראי לי מה את שלי".

שחף נאבקה עד שלא יכלה יותר. היא החלה ללחוש "האו האו האו" וחשבה שתמות בעוד שנייה מבושה ותשוקה.

"אני לא שומעת כלבה, את תנבחי כך שאני אשמע, שכל השכונה תשמע, או שלא תגמרי לעולם", הורתה לה גבירתה.

שחף חשה שהיא מתפוצצת. לא היה מקום לבושה יותר. היא שייכת לזויה. היא הכלבה שלה. הרכוש שלה. היא מאוהבת בה. כן, היא מאוהבת בזויה ומזה היא לא תוכל לברוח יותר בחיים. "האווו האוו האווו", נבחה בקול רם.

זויה הרגישה איך הלב שלה מתפוצץ מגאווה, תשוקה ואהבה לכלבתה. היא המשיכה לדפוק את שחף בעוצמה וציוותה "תגמרי כלבה שלי, תגמרי כלבה טובה ומתוקה שלי. קדימה כלבונת, תמשיכי לנבוח ותגמרי בשביל גבירתך".

"האוו האוו האווווווווווווווו", שחף המשיכה לנבוח עד שגמרה בצרחה ואז החלה לבכות את נשמתה.

זויה הוציאה את כף ידה בעדינות מהכוס של שחף. היא חיבקה אותה אליה חזק ולחשה לה "ששש... קטנטונת, ששש...תינוקת שלי.תרגעי ממי. את שלי. אני אשמור עלייך. אשמור עלייך תמיד אפילו ממני. את בטוחה קטנה שלי, ילדונת יפה, כלבונת שלי". היא נישקה ברוך את מצחה של שחף וזו חשבה שעוד שנייה היא תמות מהרוך הזה. היא לא יכולה יותר. לא יכולה. גם עכשיו, אחרי שגמרה, ידעה שהיא מאוהבת בזויה. המילים החמות שלה חתכו לה את הנשמה. כמה שהיא רוצה להיות הכלבונת שלה, הילדונת שלה. היא רוצה ולא יכולה. האגו שלה חזק ממנה.

זויה המשיכה ללטף את את שחף וללחוש לה "ששש... הכל בסדר", עד ששתיהן נרדמו חבוקות. שחף התעוררה כעבור שעה קלה והביטה בזויה. כמה שהיא יפה בעינייה. כמה שהיא שייכת לה מעכשיו לתמיד. זה לא משנה מה תעשה, היא ידעה שתמיד בתוכה תרגיש הרכוש של זויה. לאט השתחררה מהחיבוק של זויה וקמה מהמיטה. היא התלבשה בחדר הסמוך, ארזה את תיק הגב שלה ויצאה מהדירה בלי להסתכל לאחור.

זויה, שהתעוררה יחד עם שחף,פקחה לבסוף את עינייה. היא לא תמנע משחף לברוח. 'אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו לחופשי. אם היה שלך-הוא יחזור. אם לא יחזור-לא היה שלך מעולם' והיא ידעה ששחף שלה ותחזור. זה רק עניין של זמן.

שנתיים עברו. זויה התעוררה באותו בוקר במיטתה וידעה שמשהו מרגש יקרה היום..

* הסוף*
לפני 12 שנים. 10 באוק׳ 2009, 21:06
* I have a Dream
שהילדים ילכו לגן במשך שבוע רצוף, ללא כל מחלה והחזרות הביתה. אמהות זה דבר מדהים, אבל ראבק, אני מתגעגעת לחיים שלי.

* בא לי לסשן את מי שהחליט לתת לאובמה פרס נובל. סשן לא שפוי, לא בטוח ולא בהסכמה. מעולם השיקולים הפוליטיים בהענקת הפרס לא היו כה בולטים ומקוממים. אתם יודעים מה? מה פתאם. לסשן ממש לא מתאים במקרה הזה. סתם לשלוק לו ת'ביצים ולשם לו אטבים בלשון שתקועה ברקטום של אובמה. יהיה שמח.

* בא לי שהלב שלי יפתח, גדול-גדול. כמו שעושים אהההה אצל רופא שיניים. יודעים שזה יכאב אולי, אבל שבלי זה זה להלך כל הזמן עם שן כואבת. וכן, אני יודעת שקראתם דימויים מענגים יותר לאהבה. אבל זה מה יש. רופא שיניים ואההההה.

* תזכורת - רוצח הנוער הגאה מהלך חופשי בינינו וככל הידוע לי, לא נעשים מאמצי על ללכוד אותו. אני באמת מקווה שבנושא הזה הידע שלי לוקה בחסר.

* מבטיחה לכתוב השבוע את פרק יג' וכנראה האחרון, של המורה הפרטית. זה יקרה כשאמצא את הסיום המפתיע שאני מחפשת. זה בהחלט לא עומד להסתיים בפוצי מוצי-דצי-דצה וחיו באושר ועושר.

* ליד המיטה, ספר שממתין לכך שעבור את עמוד 91 (ב"ה ובעזרת הילדים שלי שיהיו בריאים, טפו טפו בחזקת משהו) - "נערה עם קעקוע דרקון" מאת הסופר השבדי, סטיג לרסון. עד כה הספר מרתק. מדובר בחלק ראשון מתוך טרילוגיית מתח מהמדוברות ביותר בשנים האחרונות, העוסקת בתעלומת העלמותה של נערה בת 16 לפני 40 שנה מאי פרטי של משפחתה. בעלים ומו"ל של עיתון מתעסק בפתרון התעלומה ובאיסוף השברים המקצועים והאחרים של חייו.

בממתינה: החדש של פאולו קוואלו.

ועוד בממתינה: אני

שבוע נפלא לכולם.
לפני 12 שנים. 7 באוק׳ 2009, 21:21
המתכון הבסיסי הוא של לחם ארז ועליו הוספתי את התוספות שלי. עד לפני שנה לא אפיתי וזאת עוגה בחושה כזאת קלה להכנה, שהצליחה אפילו למאותגרת מטבחית כמוני. כדי שהמתכון יצליח חשוב להקפיד על סדר ההכנה ועל כמויות מדוייקות וזהו. מדובר בעוגה טעימה-טעימה, שאין בה כמעט זכר לטעם הגזר, אבל הזהרו, למרות שהיא נקלטת כעוגה בריאה ודלת קלוריות בגלל הגזר, זה ממש לא כך ולהפך.

זיון מוח אחרון לפני המתכון - תעשו לעצמכם טובה וקנו סט של כוסות מדידה וסט של כפות מדידה. זה עולה שקלים בודדים ושווה ביותר כשמחליטים לאפות.

ואיך זה בכלל קשור לסאדו? אם הגעתם עד לכאן ואתם לא אופים, אתם מזוכיסטים:)
וברצינות, את העוגה הזאת הבאתי לכל מפגש מהכלוב שהוזמנתי אליו לאחרונה ותמיד ביקשו ממני לפרסם את המתכון, אז הנה אני עושה את זה סופסוף.

המצרכים:

2 כוסות גזר מגורר (בערך 5 גזרים בינוניים) - בסופר ניתן לקנות גזר מגורר מוכן. שקית אחת מספיקה ונשאר עודף.
ספריי שמן/חמאה לציפוי התבנית
3/4 כוס שמן קנולה
1 כוס סוכר
1.5 כוסות קמח
1 כפית אבקת אפיה
1 כפית קינמון
1 כפית ציפורן (לא חובה)
1 כפית אבקת אגוז מוסקט
1 כפית הל לאפייה (לא חובה)
3 ביצים גדולות
1 כוס אגוזי מלך קצוצים
ואפשר גם:
חצי כוס חמוציות מיובשות
חצי כוס פיסטוקים קלופים ללא מלח, חתוכים.

אופן ההכנה:

- מחממים מראש תנור ל-180 מעלות. אם אופים בתבנית סיליקון - 170 מעלות.

במקצפה של מיקסר או ידנית מקציפים ביצים+סוכר עד שהתערובת מקבלת צבע צהוב בהיר וללא גושי סוכר
מורידים את מהירות המיקסר ומוסיפים שמן ומערבבים
מוסיפים קמח ואבקת אפייה ומערבבים 2 דקות (המהדררין מנפים את שניהם יחד לתוך הקערה)
מוסיפים את כל התבלינים ומערבבים
מוסיפים גזר ומערבבים
מוסיפים אגוזים, פיסטוקים, חמוציות ומערבבים

- משמנים את התבנית בספריי שמן או חמאה או בחמאה אמיתית - ציפוי דק אך אחיד.
יוצקים את התערובת לתבנית מלבנית של אינגלייש קייק או לתבנית עם החרוט באמצע.

אופים כ-50 דקות.

העוגה מוכנה כשקיסם עץ שננעץ בה יוצא יבש. חשוב לנעוץ עד לתחתית, כי לפעמים היא נותרת רטובה הרבה אחרי שהלמעלה מוכן ובמקרה כזה, מעבירים את התנור למצב של אפייה תחתית בלבד.

בתבנית סיליקון זמן האפייה יותר קרוב לשעה.


בהצלחה ותהנו.
לפני 12 שנים. 3 באוק׳ 2009, 15:40
יש משהו מעצבן בלהכריז שאת דו מינית. גברים ישר חושבים על הפוטנציאל הטמון בך. איזה שלישיות נפלאות יוכלו לעשות איתך. רצוי כשאת רכונה פשוקת שפתיים ושלופת לשון על איבר ספציפי בגופם והאשה שאיתך על איבר אחר, נלווה, אך לא פחות מהותי. ואם לא, לפחות איך יוכלו לצפות בשתיכן, יונקות זו את לשונה של זו, מלקקות שדיים, יורדות ו... די. לא להתחרמן:)
לסביות חושבות שבעצם את לסבית, רק עוד לא מצאת את האשה הנכונה שתוכלי להסתפק רק בה,
סטרייטיות חושדות שאת רואה בהן אובייקט מיני ונעלבות כשאת לא (פעם חברה קרובה שלי אמרה לי שהיא נורא נעלבת שזיינתי את שאר חברותיי ואותה לא ניסיתי. הייתי מתגלגלת מצחוק אם היא לא היתה רצינית).

מעבר לכך, קשה להסביר שמדובר בשני סוגי אהבה שונים לגמרי. נכון, אהבה היא אהבה, תשוקה היא תשוקה וסקס הוא סקס, אבל הצורך שלי בגבר ובאשה שונה לגמרי. אני אוהבת גברים. אני אוהבת את הגוף שלהם, את המגע שלהם. את הריח שלהם, אני אוהבת את החשיבה שלהם, את המהות שלהם, את הדרך בה הם אומרים בצורה פשוטה מה הם רוצים וצריכים, את הקול שלהם, את הנימוסים שלהם כלפי אשה. אני אוהבת את ההכלה הגברית, את הצורך של גבר להיות אביר עבורי, את החוכמה הגברית, ההתמסרות הגברית, אוהבת גברים שנונים ומבריקים, פשוט עושים לי את זה, אוהבת ג'נטלמנים וערסים, לוקחים ונותנים, ונילים ועבדים, כל עוד הוא גבר ששומר על הגבריות שלו ולא מנסה להיות אשה. מצטערת, לא שופטת את אלה, אבל אוהבת את הגבר שלי גברי ואת האשה שלי-אשה.

ואני אוהבת נשים. אוהבת את המגע הנשי, הקול הנשי, החוכמה הנשית, הגוף הנשי, הריח של אשה אחרי מקלחת, השיער הרך, הגוף המשיי, העור החלק, המבט האוהב, המתמסר, את המורכבות הנשית, הנתינה והקבלה הנשית, את הדרך בה אשה חושבת, את הניתוחים העצמיים, הסקת המסקנות, החדות, ההכלה, היכולת להיות מוכלת, החברות המדהימה, היכולת להזיז את הראש בשביל הלב. את ההליכה של אשה שבאה מאהבה, את הציעוף הזה בעיניים של אשה מסופקת, את החיוך הזה שמראה כמה עשית לה טוב בגוף ובלב. אוהבת את הגמירה של אשה, את זעקות החשק. אוהבת את המהות הנשית.

ולפעמים אני מקבלת תגובות בסגנון "איזה כיף לך שאת נהנית מכל העולמות" ולא, זה לא תמיד כיף. לפעמים זה קשה כי צריך לבחור ולא קל לבחור. כי גם המאהב הכי נפלא בעולם לא יספק את הצורך שלי באשה וגם המאהבת הכי מדהימה לא תוכל למלא את הצורך שלי במהות של גבר. ובכל זאת, אני שמחה שזה מה שאני. תמיד מעדיפה לאהוב יותר מדי, מאשר פחות ממה שאני יכולה ורוצה.
לפני 12 שנים. 30 בספט׳ 2009, 13:47
זויה מתחה את רצועות הסטראפון השחור, עד שהידקה אותו לגופה והוא הפך לחלק ממנה. היא הביטה בשחף ולא יכלה שלא להנות מיופיה ומהשלווה על פניה. שלווה שידעה שתפר ממש בקרוב ושזו תתחלף בתשוקה ויחום של כלבה מאולפת. היא הפכה את שחף על ביטנה, העמידה אותה בתנוחת כריעה, הרימה את ישבנה והצמידה את הסטראפון לחור הכוס שלה. עם אצבע אחת בדקה את הרטיבות הרבה של שחף וכיוונה את הסטראפון לתוכה.

שחף שריחפה עד אז במעין ענן של צמר גפן, התעוררה למציאות מהחדירה. היא עדיין לא היתה לחלוטין בפוקוס, אבל תחושת המלאות בזין של גבירתה, הטריפה אותה. מתוך הענן החלה לנוע על הזין מנסה להכיל עוד ממנו ולא לתת לו לצאת ממנה. כשיצא, הרגישה שהיא רוצה לבכות. כשנכנס, זה כאב קצת והרגיש כאילו היא נקרעת ואז התחלף בעונג.

"ששש... כלבונת, את לא קובעת את הקצב ואת לא קובעת מתי אני בפנים ומתי אני בחוץ. את רק הכלי שלי, הצעצוע שלי שאני אוהבת לזיין. הכלבה המיוחמת שלך גבירתך, נכון סולי?", אמרה זויה.

"כן גבירתי", ענתה שחף כמו מתוך חלום. התנועות של זויה הפכו למהירות יותר, חזקות וחודרניות יותר. היא תבעה את הכוס של כלבתה ושייכה אותו אליה. שחף החלה להשתולל עליו, לרקוד ולהתכווץ, מרגישה כאילו היא וגבירתה הפכו ליחידה אחת, מפנימה את הפקודות של זויה 'אני הכלי שלה, היא משתמשת בי, אני הצעצוע שלה, לא אני קובעת, אני הכלבה, הכלבה, הכלבה שלה'.

זויה דפקה את שחף חזק יותר. "תייללי כלבה שלי, אני רוצה לשמוע את הייחום שלך", ציוותה. שחף גנחה ויללה ונהמה וכמעט בכתה מהתנועות של גבירתה בתוכה. היא הרגישה כה שייכת לה עכשיו, כאילו זויה באמת יכולה לעשות בה כרצונה, כאילו היא באמת הכלבה שלה.
"גבירתי, בבקשה", התחננה, "בבקשה אל תפסיקי".

"שוב את שוכחת את האילוף שלך, סולי? כך מבקשים?", ענתה זויה בחומרה.

"סליחה גבירתי, בבקשה אל תפסיקי לדפוק את הכלבה המיוחמת שלך שכל כך אוהבת שאת מזיינת אותה".

"את משתפרת, כלבונת", ענתה זויה בחיוך מרוצה, "ולא, אני לא אפסיק, אני אזיין לך את הנשמה הכלבתית שלך. מה את שלי סול?"

"הכלבה שלך, החור שלך, הזונה שלך, השפחה שלך, אני שלך גבירתי. אני באמת שלך".

"אני יודעת כלבונת. אני יודעת שאת באמת שלי. את הכלבה הטובה והמאולפת שלי, הכלבה המתוקה שלי", ענתה זויה.

המילה 'מתוקה' בלבלה שוב את שחף. היא לא ידעה מה לעשות כשזויה הראתה לה פתאם רוך. היא ידעה להתמסר לה כשאין ברירה, כשזויה לוקחת אותה בכוח, בניגוד לרצונה ומפעילה במעשי הכשפים הבלתי ברורים שלה את החרמנות שלה. אבל מתוקה? מה עושים עם זה? ובכל זאת, עם הבלבול, חום נעים התפשט בביטנה. גבירתה חושבת שהיא מתוקה. הכלבה המתוקה שלה. היא כל כך רצתה פתאם שגבירתה תאהב אותה, תרגיש אליה ולא תשתמש בה רק כצעצוע וכאוביקט מיני. אבל היא לא רצתה לחשוב על זה עכשיו, היא רק רצתה לגמור וזה היה כל כך קרוב, אם רק גבירתה תרשה.

"בבקשה גבירתי, מותר לכלבה שלך לגמור?", שאלה בנימוס.

"רק כשאגיד לך, רק כשאהיה אני קרובה לגמירה. את תגמרי איתי כלבונת. תגמרי כשתחושי את הנשיכה שלי בעורפך. אם תגמרי שנייה לפני-תענשי. אם לא תגמרי בזמן, לא תגמרי בכלל. הגמירות שלך יהיו מאולפות כמוך סולי".

זויה נעה בקצב מטורף, מרגישה שכל חדירה לשחף, מכה בדגדגן שלה והרגישה את הגמירה שלה קרובה, התנועות והדיבורים של סול הטריפו אותה, לבסוף, השמיעה צעקת עונג ונשכה בחוזקה את עורפה של שחף. שחף ידעה שמותר לה לגמור, הכאב מהנשיכה היה נוראי, אבל התשוקה שלה היתה חזקה ממנו, היא התכווצה בחוזקה על הסטראפון וזעקה "גבירתייייייייייייייייייי". היא גמרה והתמוטטה על המיטה.

זויה נשכבה לצידה, משכה בשיערה והובילה אותה אל בין רגליה "נקי את הזין של גבירתך", ציוותה ושחף הכמעט מעולפת, פישקה את שפתיה, שלפה את לשונה והחלה ללקק את הסטראפון, עד שהבריק. זויה הרימה את רגליה והורידה את הזין ממנה ושוב משכה את שחף בשערה ודחפה אותה אל בין רגליה. "עכשיו נקי את הכוס של גבירתך ותשארי שם הרבה זמן, זה מקומך כלבונת, או בכוס של גבירתך או לרגליה".

שחף היססה. היא מעולם לא ירדה לאשה ופחדה מכך. מה אם תגעל? מה אם הריח יהיה נורא? מה אם הטעם יהיה מגעיל? אבל זויה לא הותירה לה ברירה, היא חשה את גבירתה אוחזת בשערותיה ומעבירה את פנייה לאורך הכוס. הריח לא היה רע, זה היה ריח של תשוקה נשית. בהיסוס שלפה לשון והחלה ללקק את הדגדגן של זויה ואז לינוק אותו בעדינות לפיה. היא הרגישה כאילו הוא פועם לה בפה וזה ריגש אותה. יותר מכך, ריגשו אותה אנחות העונג של גבירתה. היא שלפה את לשונה החוצה והחלה ללקק את החור של זויה ולנסות לענג אותה בכל דרך אפשרית. זויה אחזה בשיערה חזק יותר, מכוונת אותה לקצב שרצתה, למקום שרצתה ולעוצמה שרצתה, זורקת לה הוראות "כן, ככה כלבונת, יותר חזק, יותר עמוק, יופי, בדיוק כך כלבה טובה שלי, צעצוע שלי, כלי שלי", עד שבסוף גמרה בפיה, סוגרת את רגליה בחוזקה על ראשה של שחף, עד שזו חשה שאינה יכולה יותר לנשום.

זויה התנשפה וחשה בעונג המציף את גופה. בעזרת כף רגלה הורידה את שחף לכף רגלה השנייה והצמידה אותה אליה. שחף ידעה מה עליה לעשות. היא החלה ללקק את כף הרגל ולומר "תודה גבירתי, שזיינת אותי, תודה שאת מאלפת אותי, היה לי כל כך טוב". היא חשה שזה באמת מקומה, לרגלי גבירתה ולרגע, את תחושת השנאה שהיתה בה, החליפה תחושה של אהבה והשתייכות. "תפסיקי להיות מטומטמת, שחף", אמרה לעצמה, "את לא באמת מהנשים האלה שדופקים אותן כמו שהן צריכות והן ישר מתאהבות. את לא מתאהבת במפלצת הכלבה הזאת, נכון?". היא לא רצתה לענות לעצמה ולא רצתה לדעת את התשובה. לא עכשיו. עכשיו היא רק רוצה לשכב לרגלי גבירתה וללקק לה את כפות הרגליים, כי לרגע, רק לרגע, זה מרגיש מקומה הטבעי, הנכון, השייך.