לפני 14 שנים. 9 בספטמבר 2009 בשעה 11:20
(מי שרוצה לקרוא את הסיפור בלבד, מוזמן לדלג)
אחרי שנתיים וחצי שאופיינו בעיקר בתשישות פיזית ובמאבקים אינסופיים (טיפולים, הריון, לידה, גידול תאומים והתפרקות קשר זוגי), התחלתי לנכס לי מחדש את חיי. אתמול היה יום של החלטות קשות וכואבות. היום הוא היום הראשון השלם של הילדים בגן והחלטתי לנצל את ההזדמנות שלפתע יש לי כל כך הרבה זמן איכות לעצמי לצורך חגיגת פינוק. התחלתי ברכישות מפנקות: כותונת סקסית, ספרי מתח כיפיים, חולצה חושפנית במיוחד. משם המשכתי למספרה (עדיין בלונדינית), לשיחות כיפיות עם חברים ובדרך פינוקי פדיקור-מניקור. תחושת החופש הזאת משכרת. פתאם כל כך הרבה זמן רק לכיף ולעצמי, בלי צורך לטפל באף אחד ולרצות אף אחד. התכנונים הבאים הם להוציא רישיון נהיגה סופסוף (מזעזע, עדיין אין לי), לקרוע את חדר הכושר (ורק שלא יקרעו אותי), לכתוב הרבה ולהחליט על העבודה הבאה שאני רוצה לעסוק בה.
למקצוע שלי ממש לא בא לי לחזור. לפני כל היום הזה עוד הספקתי לכתוב פרק חדש בסיפור ויאללה, תגיבו, כי מה זה התגובה האחת הזאת? לא ביקשתם המשך? תשקיעו.
המורה הפרטית - פרק יא'
שחף מצאה את עצמה עומדת על ארבע בחדר השינה. פיטמותיה הזדקרו מהחזיה החושפנית, הפס של החוטיני האדום ביצבץ מתחת לחצאית הקצרצרה וחשף את ישבנה מול עיניה הבוחנות של זויה. היא חשה כה חשופה, כה חסרת אונים וכה מיוחמת. זויה משכה בשיערה והורידה אותה שוב לרגלייה, "זה מקומך, כלבונת, לרגליי, תתחילי להתרגל אליו", אמרה וסול ענתה "כן, גבירתי". היא התבוננה בלק האדום שעל אצבעות גבירתה ולא האמינה לכך שקראה לעצמה במחשבתה 'סול' - היתכן שזה באמת מה שהיא רוצה להיות? הכלבה של זויה? כרגע זה מה שרצתה ואחר כך לא חשוב. היא רכנה ונשקה שוב לרגלי גבירתה, מצמידה את שפתיה החמות לרגל הלבנה, נצמדת אליה כאילו היתה חלק בלתי נפרד ממנה.
"לשון", ציוותה זויה וסול מצאה עצמה שולפת את לשונה ללא היסוס וטועמת את רגליה הצחות של גבירתה. התחושה היתה מוזרה, לרגע שוב נאבקה בעצמה שחף הישנה, אבל אז החליטה שוב להפסיק להאבק והחלה ללקק בתשוקה את כף הרגל. זויה גנחה מהנאה. היא תהיה גאה בכלבה החדשה שלה, היא תלמד אותה איך לענג אותה, איך לגרום לה להיות שימושית לה. היא הביטה בגופה של סול, בישבן הקטן, בצבע הזית, שהתרומם ככל שסול ליקקה את כף הרגל ביתר תשוקה. הוא היה קטן ומושלם והיא רצתה לקחת אותו כבר, אבל יש זמן, היא לא ממהרת.
"אצבעות" ציוותה וסול החלה ללקק כל אצבע ואצבע, יונקת אותן כאילו היו סוכרייות בחנות ממתקים. "מספיק", ציוותה זויה ושמה את כל כף רגלה על פרצופה של סול ואז הורידה אותה לביטנה ודחפה אותה בעדינות לריצפה. עם כף הרגל הורתה לה להסתובב על ביטנה.
"בואי נראה אם הכלבה שלי מתייחמת מללקק את הרגל של גבירתה", אמרה ודחפה אצבע לכוס של סול. הוא היה רטוב, פועם ונרגש. זויה הוסיפה אצבע נוספת והחלה לשחק בדגדגן הרותח של סול, שהגיבה מיד בגניחות שקטות. "כך לא נוהמת כלבה מיוחמת", אמרה זויה, "אם אצטרך עוד פעם להתאמץ לשמוע אותך גונחת כמו כלבה מיוחמת, תענשי. אני רוצה את הגניחות שלך רמות, צורחות, שלא רק אני אשמע אותן אלא גם השכנים מלמטה".
סול לא ידעה מה לעשות. היא היתה ביישנית ולא נהגה לגנוח בקול רם. אבל עתה, כשהמאבק תם, לפחות לכרגע, היא רצתה לרצות את גבירתה. כשזויה התחילה לדפוק אותה עמוק וחזק עם שתי אצבעותיה, היא דאגה לגנוח בקול רם יותר, אבל לא מספיק רם בשביל זויה.
"אני מבינה שכדי להוציא ממך צעקות חשק, אני צריכה לעבור לשוט. סתם לזיין אותך עם אצבעות לא גורם לך לצרוח. אין בעייה, יפתי, ביקשת יפה ולכן תקבלי את השוט".
סול זכרה את הכאב שגרם לה שוטה של זויה. היא כל כך פחדה ממנו ולא הבינה מדוע המחשבה עליו גורמת לה להרטב עוד יותר. היא תספוג את הכאב בשביל גבירתה. היום היא לא תלחם. היום היא תהיה כלבה טובה שרוצה לענג את גבירתה ושגבירתה תענג אותה. אחר כך, אחרי שתגמור, היא תשנא אותה שוב. "כן, גבירתי, סליחה גבירתי", אמרה בשקט.
"על ארבע, כלבה, התכונני לשוטים שלי", ציוותה זויה והביאה איתה מזוודה קטנה, ממנה שלפה שלושה סוגי שוטים. הראשון היה מגומי, השני מזמש, השלישי היה קלאפר מעור, שממנו סול פחדה יותר מכל. לאחר שבסול נעמדה על ארבע וחשפה את ישבנה לפני גבירתה, זויה פישקה את רגליה עם כף רגלה ונתנה ליטוף קטן לכוס של סול עם כף הרגל. היא חייכה "כמה שהכלבה שלי רטובה ומוכנה לשוטים שלי".
היא התחילה עם שוט הגומי, שנראה רך ונעים. היא הצליפה בישבנה של סול וגם בכוס ובירכיים. זה לא כאב ממש, אבל חימם את האזור ומדי פעם, אחת מהרצועות הדקות של השוט נפרדה וחדרה לכוס או לחריץ הישבן ואז סול קפצה מכאב. "את מספיק מיוחמת עכשיו לשוט הבא", קבעה זויה ולקחה לידה את שוט הרצועות מזמש. היא דחפה אותו לפיה של סול וציוותה "נשקי לשוט שיחנך אותך, כלבה". סול נשקה לשוט וזויה אחזה בו שוב, התרחקה מעט מישבנה של סול והחלה להצליף בו בקצב הולך וגובר. סול החלה לילל ומדי פעם רגליה כשלו והיא ירדה לריצפה מעוצמת הכאב. זויה לא התייחסה לכך יותר מדי והרימה את סול עם כף רגלה "את תלמדי לספוג כאב בשבילי, זנזונת". כשסול החלה לילל ולגנוח בקול רם, זויה חזרה לכוס שלה, פישקה אותו בשתי ידייה ואמרה "תראי כמה את חשופה בפניי, כלבה, כמה חסרת אונים וכמה את בידיי, לעשות בך כרצוני. והכי מצחיק? תראי כמה זה מרטיב את הכלבה המרדנית שלי". סול התביישה. היא באמת כל כך התחרמנה מההצלפות וכל מה שרצתה הוא שזויה תדפוק אותה כבר, אבל הישבן שלה התגעגע לשוט. מי היה מאמין.
"מוכנה לקלאפר זונה קטנה?", שאלה זויה בשעשוע וסול ענתה ברעד "כ..ככ..כן גבירתי". היא כל כך פחדה, אבל ידעה שהיא זקוקה עכשיו לכאב חזק. רק הוא יעזור לה להתגבר על הרצון לברוח, שנלחם כל הזמן ברצון להשאר, להשתייך, להיות מזויינת עד כלות, להיות כלבה אמיתית וטובה לגבירתה.
זויה ליטפה את ישבנה של סול בכף ידה. הליטוף היה רך ונעים ובלבל את סול לחלוטין. מאיפה הרכות הזאת ולמה היא רכה אליה פתאם? היא צריכה אותה רעה עכשיו. היא לא מבינה את זה הכלבה? אבל זויה הבינה הכל. אחרי שנתנה לכלבתה להרגע מהרוך, הקלאפר יהיה מזעזע יותר, קשה יותר, חזק יותר. כשהנחיתה אותו לראשונה על הישבן של סול, זו קפצה מכאב ופלטה צרחה. "את רואה זונה קטנה? את יודעת לצעוק כשאת רוצה. את תלמדי לאהוב את כל השוטים שלי, גם את הכואבים שבהם, למעני. הם יכאיבו לך, יחרמנו אותך ויענגו אותך, הם יענישו אותך ויחנכו אותך. את תנקי אותם, תטפלי בהם, תלקקי אותם, תנשקי להם ותודי להם על החינוך שלך ואת תהיי הכלבה הכי טובה וייצוגית בעולם. ברור לך שאחרי שתהיי מאולפת ארצה להציג את הרכוש שלי, נכון?".
סול הזדעזעה. בחיים לא. המשוגעת הזאת חושבת שהיא תסכים להראות כך בפומבי? היא תמות קודם. זה רק לעכשיו, להרגע, שהיא מוכנה להכנע כי היא כל כך חרמנית. אחר כך תברח שוב. אבל במקום להתווכח, ענתה "כן גבירתי, ברור לי" ולמרות שהתעצבנה, התחרמנה גם מכך שעוד מישהו בעולם יראה אותה כך. זה טוב לפנטזיה, במציאות זה לא יקרה בחיים.
הקלאפר פגש בישבנה שוב. הכאב היה נורא וסול צעקה. "מה את שלי?", תבעה זויה תשובה. "הכלבה שלך", צעקה סול. "מה עוד?", שאלה זויה, "הרכוש שלך", צעקה סול. "זה לא הכל, סול, מה את עוד שלי?". סול לא הצליחה לחשוב על תשובה וזויה עזרה לה: "את גם הזונה שלי, החור שלי, הכוס הטוב והמאולף שלי. עכשיו תגידי את, סול, מה את שלי?". סול לא היססה, הכאב עזר לה להתיר כל רסן, היא אמרה וחשה כל מילה שאמרה: "אני הזונה שלך, גבירתי, החור שלך, הכוס הטוב והמאולף שלך". זויה המשיכה להצליף בה בחוזקה, מרוצה מכך שכלבתה מתחילה להיות מאולפת. סול צרחה שוב ושוב ושוב, עד שהצרחות נעלמו והיא חשה כאילו היא מרחפת על ענן, בשלווה גמורה. היא לא חשה יותר כאב ולא דבר אחר, היא נסקה לעולם משלה.
זויה השכיבה אותה בעדינות על הריצפה ונשכבה לידה. מחבקת את סול אליה, מכרבלת אותה, מלטפת אותה ולא אומרת מילה. כעבור דקות אחדות נעמדה, הוציאה מהמזוודה את הסטראפון השחור שלה ואמרה "אני אשתמש בך גם כשאת בספייס סולי, כלבה טובה שלי, את עומדת לטעום לראשונה את הזין שלי בכוס הרטוב שלך".
