לה וידה לוקה

אני מוצאת את הבית שלי בי,
שוברת קירות בטון שבניתי בשתי ידיי,
קורעת חלונות בשיניי,
יוצאת מהחושך לאור,
ומאור יוצאת לחושך חם ומכרבל.
שום קיר לא קבוע,
שום חומה לא קדושה,
אני מורחת כל יום עוד שכבת צבע,
רק כדי להסירה ביום למחרת.
הבית שלי לא זקוק לקירות,
הבית שלי פרוץ לרוחות מנשבות,
לבריזה, לשמש, לירח, עד לכוכבים.
ואחרי שנים,
אני שוב
סופה.