כל שולטת ושולט שמכבדים את עצמם טוענים בפני הנשלטים שלהם שיקחו אותם למסע. לרב, אנחנו צודקים. כשקשר השליטה נעשה ממקומות של אהבה, הוא אכן לוקח למסע אל הנפש, הגוף, העבר, ההווה והעתיד. אבל כמה מאיתנו יצאנו בעצמנו למסע שכזה? מסע של התמודדות עם פחדים, אגו, העבר שלנו, האוטומטים שלנו? כמה מאיתנו דחינו סיפוקים כדי להגיע למשהו גדול יותר? נשגב יותר? אם אני מנחשת נכון - לא רבים.
בשנתיים וחצי האחרונות איבדתי את עצמי בדרך. את שמחת החיים, הלב הפתוח, לפעמים גם את לקיחת האחריות על חיי, את האחריות שלי על גופי ונפשי ועל כך שהקשר שלי יהיה טוב, מספק ומעצים. לכבוד השנה החדשה קיבלתי החלטה לא פשוטה: להוציא את עצמי למסע. למסע יש מקום וזמן מוגבל: שלושה חודשים וכאן, ממש בתוכי. אני לא אורזת תרמילים ולא מגלגלת שקי שינה וכן, אני מפחדת, כי אני יודעת כמה אני יודעת להיות קשוחה, תובענית ומענישה.
יש כמה שיעורים שאני רוצה ללמוד מחדש במסע הזה:
שמחת חיים וקלילות
המנעות מהתקרבנות
פתיחת הלב למרות החשש מפגיעה
גבולות ראויים שיבדקו אותם מחדש
לקיחת אחריות מלאה לגופי ונפשי
ריצוי הוא דרך לביטול עצמי
הגדרתי העצמית תלויה בי ולא באיש
אז אלה השיעורים המרכזיים ועדיין לא תכננתי איך אסשן את עצמי כדי ללמוד את אותם שיעורים, אבל אני סומכת על היצירתיות שלי והמחוייבות שלי וגם על כך שהיקום שולח לנו תמיד את מה שאנו באמת זקוקים לו כדי לצמוח.
תחזיקו לי אצבעות ושנה טובה ומאושרת ומעצימה לכולם.
במיוחד לאנשים שאני אוהבת, החדשים והישנים.
לפני 15 שנים. 19 בספטמבר 2009 בשעה 7:32
