זה לשמוע את פיצי שלי בוכה במשך שלוש שעות מכאבים ולא להיות מסוגלת לעשות כלום.
אתמול הזעיקו אותי מהגן, פיץ ופיצה קודחים מחום. הם מבקשים שנלך לרופאה, כדי להביא אישור שהם לא סובלים משפעת החזירים.
מרגע שהגעתי הם לא הפסיקו לבכות. רצנו לרופא ומסתבר שלפיץ יש ברונכיט+דלקת אוזניים+דלקת גרון+אפטות בפה+שלשול+פריחה.
הרופאה, שתמיד מסתכלת עליי במבט של "בשביל מה באת בכלל", החמירה מבטה והסבירה שהילד סובל מכאבי תופת, בכל בליעה, בכל נשימה, שסביר שהראש שלו מפוצץ מכאבים ושלאכול זה סיוט.
פיצה סתם מקוררת, אבל הסבירות שתדבק גדולה, מה שלא הפריע לה להדבק מהבכי ולבכות יחד עם אחיה, למען ערכי השיוויון והאחווה.
קשה לתאר את תחושת חוסר האונים שילדך-נשמתך סובל מכאבים ואת ממש לא מסוגלת לעשות כלום כדי לעזור ושכל שיר שבדרך כלל מרגיע אותו, גורם לעוד יותר צרחות, שהכירבולים, הנישוקים, החיבוקים, כלום לא עוזר. מדהים איזה שיעורים אנחנו לומדים מהילדים שלנו וכמה הייתי מוכנה בשנייה וללא היסוס, לקחת את כל הכאב שלו אליי, רק שלא יסבול, רק שלא יכאב.
לפני 15 שנים. 25 בספטמבר 2009 בשעה 1:41
