שחף נחה על כף רגלה של גבירתה, מרגישה תחושות שלא חשה קודם לכן מעולם. היא רצתה להשאר על כף רגלה של זויה לנצח. הלשון שלה רצתה להתמזג עם כף הרגל הלבנה ולסגוד לה. ללקק אותה, לענג אותה ולשמוע את זויה קוראת לה שוב "כלבה" ויותר מכך "מתוקה". היא ניסתה לא לחשוב על דבר, לא לנתח את הסיטואציה, אך לא הצליחה. מה קרה כאן? עד לפני כמה ימים תיעבה את האשה הזאת, שסחטה אותה והתעללה בה מינית. מה פתאם היא כל כך חושקת בה? אוהבת אותה? זה לא מתאים לה. זאת לא היא. היא לא כלבה של אף אחד. היא אשה צעירה, דעתנית, אשה שבסך הכל רצתה להצליח בלימודים. והנה היא נכנעת, הופכת בדיוק למה שזויה אמרה שתהפוך.זה לא יקרה. זה לא יקרה לעולם. היא לא תתן לה את העונג.
זויה לא ידעה איך זה קורה לה, אבל היא חשה ששחף שקופה לה. כאילו היו לה עיניי רנטגן שצופות ישר לתוך מחשבותיה של כלבתה. ככל ששחף התמסרה לה יותר, כך זויה החלה גם היא לפתח אליה רגש בלתי מוסבר. הלילה היא תיקח את שחף הכי רחוק שאפשר ואם שחף צריכה לברוח, שתברח.
היא הרימה את שחף מכף רגלה והעלתה אותה עד לכרית במיטה. מארגז המצעים שלפה חבלים והחלה לקשור את שחף בידיה וברגליה למשענת המיטה ורגליה, עד שזאת היתה עקודה מולה. "עכשיו סולי, את עומדת להרגיש כלבה אמיתית. את לא חייבת לגמור, אבל אם תרצי לעשות זאת, תצטרכי לנבוח, אין נביחות- אין גמירה. זה ברור כלבה מיוחמת שלי?".
שחף רעדה. זויה פסיכית ותודה לה על שהזכירה לה כמה היא רוצה לברוח. היא לא תנבח בחיים. בחיים. "ברור גבירתי", ענתה בקול קר.
אבל זויה ידעה בדיוק מה לעשות עם הקור הזה. היא שלפה את שוט הזמש האדום שלה והחלה להצליף על הכוס של שחף, עד שזה החל לרקוד לעומתה. שחף נאנקה ובניגוד לרצונה חשה כיצד החום והתשוקה מתחילים למלא את גופה עד להתפקע.
"כלבה טובה", אמרה זויה בחיוך, הניחה את השוט והתיישבה בין רגליה הפשוקות של כלבתה. "עכשיו הכלבה שלי תכיל את כל האגרוף שלי בתוכה ותפתח אליי כמו שכלבה מיוחמת צריכה להפתח לגבירתה", אמרה ולקחה מהשידה הצדדית ג'ל שקוף. היא הרטיבה את אצבעותיה והחלה להחדיר אותן לכוס של כלבתה. האצבעות הראשונות חדרו בקלות וגירו את שחף שהחלה להתנועע עליהן בתאוותנות. האצבע הרביעית נכנסה בקושי ושחף החלה להרגיש כאילו היא נקרעת. "ששש... כלבונת, תהיי כלבה טובה ותפתחי לגבירתך", ציוותה זויה ובידה השנייה החלה לגרות את הדגדגן של שחף. זו התחילה לנהום ולהאנק מרב תשוקה.
"גבירתי, בבקשה, בבקשה, תרשי לי לגמור ובבקשה בלי עוד אצבע, אני לא יכולה יותר, אני נקרעת", התחננה.
"תבטחי בי, אני לא אקרע אותך, רק אזיין לך את הנשמה", אמרה זויה, "ועכשיו - המלחמה נגמרה. תפסיקי להאבק בי ותתחילי להתמסר כמו שכלבה אמיתית צריכה להתמסר לגבירתה. זה מה שאת, סול, הכלבה המשוייכת שלי ואת תתני לי את כולך. אין לך לאן לברוח יותר".
בצורה מפתיעה, המילים המפחידות האלה גירו את שחף. היא החלה לנשום לעומק ולנסות להרפות את שרירי הכוס שלה. המלחמה נגמרה. היא שייכת לזויה. היא הכלבה שלה. הכלבה המיוחמת שלה וזויה הולכת לדפוק אותה עם כל האגרוף שלה. היא כל כך מגורה, אבל היא לא תנבח. לעולם לא.
זויה הצליחה להחדיר את האצבע החמישית ולאט ובעדינות החדירה את כל כף ידה לחור הפעור של כלבתה. בעדינות קיפלה את האצבעות עד שכף ידה נקפצה לאגרוף. כשחשה את הכוס של שחף עוטף אותה עד שכאילו לא יוכל להכיל אפילו משב אויר, החלה לנוע בתוכה בעדינות. שחף החלה לגנוח ואז לצעוק מעונג. זויה החלה לדפוק אותה בתנועות קצובות ועוצמתיות. שחף כל כך רצתה לגמור. פתאם הבינה על מה זויה דיברה כשאמרה שהיא תזיין לה את הנשמה. האגרוף של גבירתה פרץ כל גבול. הוא לא דפק לה את הכוס בלבד, הוא דפק לה את הלב, הנשמה, כל מקום אפשרי. לא היתה שחף. היתה סול. הזונה של זויה, הכלבה שלה, השפחה שלה, הרכוש שלה, השייכת לה, המתוקה הקטנה שלה. היא החלה לבכות, מעונג, ריגוש, תשוקה ותסכול. הדמעות שטפו את פניה והיא לא יכלה לעצור אותן. הזונה של זויה רוצה לגמור, הכלבה שלה רוצה לגמור. "בבקשה גבירתי, בבקשה", התחננה.
זויה הקשיחה את פניה. "את יודעת מה כלבה צריכה לעשות כשהיא מבקשת לגמור", אמרה בתקיפות. "קדימה כלבה שלי, תראי לי כמה את שלי, כמה את שייכת לי, כמה את מוותרת על הכל למעני. תראי לי מה את שלי".
שחף נאבקה עד שלא יכלה יותר. היא החלה ללחוש "האו האו האו" וחשבה שתמות בעוד שנייה מבושה ותשוקה.
"אני לא שומעת כלבה, את תנבחי כך שאני אשמע, שכל השכונה תשמע, או שלא תגמרי לעולם", הורתה לה גבירתה.
שחף חשה שהיא מתפוצצת. לא היה מקום לבושה יותר. היא שייכת לזויה. היא הכלבה שלה. הרכוש שלה. היא מאוהבת בה. כן, היא מאוהבת בזויה ומזה היא לא תוכל לברוח יותר בחיים. "האווו האוו האווו", נבחה בקול רם.
זויה הרגישה איך הלב שלה מתפוצץ מגאווה, תשוקה ואהבה לכלבתה. היא המשיכה לדפוק את שחף בעוצמה וציוותה "תגמרי כלבה שלי, תגמרי כלבה טובה ומתוקה שלי. קדימה כלבונת, תמשיכי לנבוח ותגמרי בשביל גבירתך".
"האוו האוו האווווווווווווווו", שחף המשיכה לנבוח עד שגמרה בצרחה ואז החלה לבכות את נשמתה.
זויה הוציאה את כף ידה בעדינות מהכוס של שחף. היא חיבקה אותה אליה חזק ולחשה לה "ששש... קטנטונת, ששש...תינוקת שלי.תרגעי ממי. את שלי. אני אשמור עלייך. אשמור עלייך תמיד אפילו ממני. את בטוחה קטנה שלי, ילדונת יפה, כלבונת שלי". היא נישקה ברוך את מצחה של שחף וזו חשבה שעוד שנייה היא תמות מהרוך הזה. היא לא יכולה יותר. לא יכולה. גם עכשיו, אחרי שגמרה, ידעה שהיא מאוהבת בזויה. המילים החמות שלה חתכו לה את הנשמה. כמה שהיא רוצה להיות הכלבונת שלה, הילדונת שלה. היא רוצה ולא יכולה. האגו שלה חזק ממנה.
זויה המשיכה ללטף את את שחף וללחוש לה "ששש... הכל בסדר", עד ששתיהן נרדמו חבוקות. שחף התעוררה כעבור שעה קלה והביטה בזויה. כמה שהיא יפה בעינייה. כמה שהיא שייכת לה מעכשיו לתמיד. זה לא משנה מה תעשה, היא ידעה שתמיד בתוכה תרגיש הרכוש של זויה. לאט השתחררה מהחיבוק של זויה וקמה מהמיטה. היא התלבשה בחדר הסמוך, ארזה את תיק הגב שלה ויצאה מהדירה בלי להסתכל לאחור.
זויה, שהתעוררה יחד עם שחף,פקחה לבסוף את עינייה. היא לא תמנע משחף לברוח. 'אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו לחופשי. אם היה שלך-הוא יחזור. אם לא יחזור-לא היה שלך מעולם' והיא ידעה ששחף שלה ותחזור. זה רק עניין של זמן.
שנתיים עברו. זויה התעוררה באותו בוקר במיטתה וידעה שמשהו מרגש יקרה היום..
* הסוף*
לפני 15 שנים. 18 באוקטובר 2009 בשעה 7:03
