במשך השנים שאני שולטת כתבתי ופרסמתי סיפורי סאדו רבים, אך אף אחד מהם לא עורר כל כך הרבה פניות, שאלות ותהיות בפרטי שלי, כמו הסיפור "המורה הפרטית". מאחר וחלק מהתהיות חזרו ולא היו רק אישיות אלא כלליות על עולם השליטה, החלטתי לענות שוב על הדברים כאן ולשתף אתכם גם במה שקרה ב'מאחורי הקלעים' של הסיפור הזה.
כמה מהפונות אליי נכנסו איתי לשיחות על עולם השליטה. חלקן היו חדשות בעולם הזה ובעצם הידע שלהן עליו היה מקריאת הסיפור ומסתבר שהסיפור עצמו עורר בעיות. בפנטזיה יש סיטואציה אולטימטיבית של שליטה כביכול אמיתית. שולטת שבעצם סוחטת את הנשלטת לעשות כרצונה והנשלטת יכולה להמצא כל הזמן במצב של 'אני לא רוצה-אבל את מכריחה אותי-אז אין לי ברירה". במקביל לסחיטה, השולטת קוראת את הנשלטת שלה כספר פתוח ובעצם לא זקוקה למילים, לפידבקים, למילות ביטחון או לכל דבר אחר שהורס את הפנטזיה.
כשאותן נשים ניסו להכנס במציאות לעולם השליטה הן חשבו שכך צריך להיות גם במציאות. הן יוכלו להיות בתפקיד של 'עצם זה שאני בכלל מוכנה לשקול אופציה של להשלט אומר שצריך ללקק לי את הרגליים'. היתה ציפייה אמיתית ששולטת או שולט יקחו אותן, כמעט בניגוד לרצונן ושהן מצידן לא יצטרכו לתת דבר פרט לנכונותן לשקול להשלט. הציפייה היתה בעצם לפיתוי חד-צדדי כשהן משיבות במלחמת חורמה, כשהמטרה היא בסוף להכנע, כביכול- ללא ברירה.
יש הבדל מהותי בין פנטזיה למציאות. ראשית, בעניין הרצון. קשר שליטה הוא קשר זוגי מסוג מיוחד, אבל עדיין קשר זוגי בין שני אנשים. שליטה איננה אונס ומאחר והיא נעשית בהסכמה ותוך רצון הדדי, אסור לצפות שהפנטזיה תוגשם במציאות. כן, כל שפחה חדשה תתן פייט והפייט הזה מתחיל מחדש בכל קשר חדש ולא משנה כמה הנשלטת והשולטת מיומנות ועדיין, יחד עם הפייט הזה, צריך שיהיה מקום לפידבק, מקום של 'אני רוצה אותך למרות שאני נאבקת' (והדברים מופנים כמובן גם לנשלטים). אל תצפו רק להלחם בלי לתת את הפידבק הזה ועדיין להיות נחשקות. יש גבול דק ובלתי ברור בין מלחמה מגרה ומאתגרת, לבין מלחמה מתישה ומכבה.
בנוסף, גם השולטת המיומנת ביותר לא יכולה תמיד לקרוא את שפחתה כספר פתוח ובעיניי רנטגן שחושפות הכל. זה יכול לקרות הרבה, אבל לא תמיד. כשם שהאחריות של השולטת להיות רגישה לתגובות של שפחתה ולנסות לקרוא את מה שמעבר למילים הנאמרות, כך האחריות של הנשלטת להגיד את מה שחשוב לה, קשה לה וגבולי לה. הנשלטת נותנת לשולטת שלה את האחריות והשליטה, אבל זה לא אומר ואסור שיאמר, שהיא מסירה אחריות לגמרי לשלומה. חובתה ליידע במה שעושה לה רע.
שאלה נוספת שעלתה כל הזמן היא בנושא ההשפלה. מה פתאם שאשה דעתנית וחזקה תרצה להיות מושפלת ולהקרא כלבה ושיתייחסו אליה כך. התשובה היחידה שאני יכולה לענות על כך היא במילה 'חופש'. ההתייחסות לשפחה שלי ככלבה לא משפילה אותה בעיניי אלא משייכת אותה ונותנת לה חופש להוציא את כל תשוקותיה הנסתרות מבלי להזדקק לפאסון של 'אני חזקה ויש לי אגו'. הויתור על האגו מעניק את החופש הזה להיות הכי זונה שאת רוצה במובן החיובי של המילה, הכי חופשיה עם המיניות שלך והכי מוכלת. את לא צריכה לחשוב כל הזמן, את יכולה להרגיש ולתת לעצמך להיות מובלת, כמו שאת באמת רוצה.
שאלו אותי על רגשות. האם באמת אני יכולה לאהוב מישהי שאני מתייחסת אליה כאל הכלבה שלי, הצעצוע שלי וכו'. התשובה חד משמעית - כן, מאד, הכי. כשקשר השליטה בא מהלב, ההתמסרות תמיד הדדית ואף שפחה לא תתן את עצמה עד הסוף אם לא תחוש בכך שגם גבירתה מתמסרת אליה בלב ולא רק בביום סשנים יצירתיים. גם אם אין מאוהבות מטורפת, עדיין ככל שהנשלטת מתמסרת יותר, כך הרצון להעניק בחזרה גדל והקשר מתחזק. נשמע מניפולטיבי, אני יודעת, אך זאת המציאות. לפחות שלי.
ולסיום, אענה לשאלה אישית יותר. מה מכל המתואר בסיפור עשיתי. מה הקשר בינו לבין המציאות שלי. ראשית, חשוב לי להסביר שאני לא זויה, למרות שמטבע הדברים כשאני כותבת על שולטת אני מכניסה לדמות את מי שאני, אך בצורה מוקצנת וללא הגבולות שיש לי במציאות. אז לא, לא סחטתי איש או אישה בחיי (לפעמים לצערם/ן), אך כל סשן שמתואר בסיפור, פרט לסצינת חנות הבגדים, התרחש במציאות. לא תמיד בסדר ההתרחשות הזה, לא תמיד כל האלמנטים היו בסשן אחד, אך כל הסשנים, האפטר קייר, הדיבורים, הפיתוי והאלמנט אכן התרחשו בחיי השליטה שלי.
אני מודה שהופתעתי בעצמי מהתגובות שהסיפור הזה עורר. בימים בהם פרסמתי פרק חדש מספר הצפיות בבלוג שלי עלה לסביבות ה-400 ויותר ומי בכלל ידע שיש כאן כל כך הרבה קוראים לבלוגים. אני באמת רוצה להודות גם לכל הקוראים השקטים שלא הגיבו ולו במילה, אך ליטפו את הבלוג שלי בנוכחותם.
ומה עכשיו? בא לי לכתוב משהו שונה לגמרי, כדי שיעניין לי ושלא אשתעמם מעצמי. או מנקודת תצפית שונה וזרה לי או כזה שמתרחש בעולם לא מציאותי, למשל, עולם פנטזיה בו שולטות מכשפות ואמזונות חסרות רחמים או אולי דווקא בעלת טירה לבנה ואנגלו-סקסית, ששולטת ביד רמה בצוות העובדים-עבדים שלה, כמובן שהם יהיו שחורים ושחורות (ותשכחו מהפוליטיקלי קורקט) ואולי אכתוב דווקא על המזכירה הכי אפורה במשרד, זאת שעוברים לידה ומתעלמים ממנה, זורקים לה עבודות בלי לטרוח לומר 'בבקשה', שמחליטה יום אחד שהיא מואסת בחיי צל ומחליטה לקחת שליטה על צוות ההנהלה כולו ולהפוך אותו אחד-אחת לצוות העבדים/שפחות החרופים שלה . כל מה שנותר לי עכשיו זה לחכות למוזה ולשחרר את שחף לחופשי. אני מודה, התאהבתי בה קצת.
לפני 15 שנים. 21 באוקטובר 2009 בשעה 7:22
