יש משהו מעצבן בלהכריז שאת דו מינית. גברים ישר חושבים על הפוטנציאל הטמון בך. איזה שלישיות נפלאות יוכלו לעשות איתך. רצוי כשאת רכונה פשוקת שפתיים ושלופת לשון על איבר ספציפי בגופם והאשה שאיתך על איבר אחר, נלווה, אך לא פחות מהותי. ואם לא, לפחות איך יוכלו לצפות בשתיכן, יונקות זו את לשונה של זו, מלקקות שדיים, יורדות ו... די. לא להתחרמן:)
לסביות חושבות שבעצם את לסבית, רק עוד לא מצאת את האשה הנכונה שתוכלי להסתפק רק בה,
סטרייטיות חושדות שאת רואה בהן אובייקט מיני ונעלבות כשאת לא (פעם חברה קרובה שלי אמרה לי שהיא נורא נעלבת שזיינתי את שאר חברותיי ואותה לא ניסיתי. הייתי מתגלגלת מצחוק אם היא לא היתה רצינית).
מעבר לכך, קשה להסביר שמדובר בשני סוגי אהבה שונים לגמרי. נכון, אהבה היא אהבה, תשוקה היא תשוקה וסקס הוא סקס, אבל הצורך שלי בגבר ובאשה שונה לגמרי. אני אוהבת גברים. אני אוהבת את הגוף שלהם, את המגע שלהם. את הריח שלהם, אני אוהבת את החשיבה שלהם, את המהות שלהם, את הדרך בה הם אומרים בצורה פשוטה מה הם רוצים וצריכים, את הקול שלהם, את הנימוסים שלהם כלפי אשה. אני אוהבת את ההכלה הגברית, את הצורך של גבר להיות אביר עבורי, את החוכמה הגברית, ההתמסרות הגברית, אוהבת גברים שנונים ומבריקים, פשוט עושים לי את זה, אוהבת ג'נטלמנים וערסים, לוקחים ונותנים, ונילים ועבדים, כל עוד הוא גבר ששומר על הגבריות שלו ולא מנסה להיות אשה. מצטערת, לא שופטת את אלה, אבל אוהבת את הגבר שלי גברי ואת האשה שלי-אשה.
ואני אוהבת נשים. אוהבת את המגע הנשי, הקול הנשי, החוכמה הנשית, הגוף הנשי, הריח של אשה אחרי מקלחת, השיער הרך, הגוף המשיי, העור החלק, המבט האוהב, המתמסר, את המורכבות הנשית, הנתינה והקבלה הנשית, את הדרך בה אשה חושבת, את הניתוחים העצמיים, הסקת המסקנות, החדות, ההכלה, היכולת להיות מוכלת, החברות המדהימה, היכולת להזיז את הראש בשביל הלב. את ההליכה של אשה שבאה מאהבה, את הציעוף הזה בעיניים של אשה מסופקת, את החיוך הזה שמראה כמה עשית לה טוב בגוף ובלב. אוהבת את הגמירה של אשה, את זעקות החשק. אוהבת את המהות הנשית.
ולפעמים אני מקבלת תגובות בסגנון "איזה כיף לך שאת נהנית מכל העולמות" ולא, זה לא תמיד כיף. לפעמים זה קשה כי צריך לבחור ולא קל לבחור. כי גם המאהב הכי נפלא בעולם לא יספק את הצורך שלי באשה וגם המאהבת הכי מדהימה לא תוכל למלא את הצורך שלי במהות של גבר. ובכל זאת, אני שמחה שזה מה שאני. תמיד מעדיפה לאהוב יותר מדי, מאשר פחות ממה שאני יכולה ורוצה.
לפני 15 שנים. 3 באוקטובר 2009 בשעה 13:40
