היום שלחתי מכתב לניק קייב כתירוץ להגשה בלימודים.
זה מתווסף לעוד דברים שעשיתי ממש לאחרונה: אודישנים לראליטי, והגשת סדרה לתאגיד השידור.
ואני מנסה להבין למה? למה פתאום יש לי פנטזיה להיות מפורסם?
זה לא שהחיים האלה נראים לי מושכים. אין לי חלום לעשות פרסומת לשקם אלקטריק. החיים האלה נראים לי מזויפים לחלוטין ומלאי סטרס.
ובכל זאת - אני נמשך לשם.
האם אני מכור לחוויות חדשות?
או אולי זאת דרך עקיפה ומוזרה להוכיח לסביבה שלי שאני יותר מהתבנית שאני נמצא בה.
---
אומרים שחלק גדול במנגנון של התמכרות היא הציפייה לפרץ דופמין במוח. דופמין מופרש בפעילויות מענגות כמו אכילה, סקס או לקיחת סמים.
באנשים שנוטים להתמכר ממש אפשר לראות שוני במוח ברצפטורים של דופמין\באופן ההפרשה שלו.
לא מזמן קראתי שכשאנחנו נחשפים לתבניות חדשות יש נוירוטרנסמיטר אחר שפורץ - סרוטונין. אנחנו הרי חיים על תבניות, ובעולם הקדום היינו צריכים להיות מעולים ביכולת לצפות את הסיטואציה לפני שהיא קורית, זה היה עניין של חיים ומוות. זה מן מנגנון של המוח להגיד: "הלו יש פה משהו חשוב!".
מי שהתנסה בסמים פסיכדלים נחשף לאפקט הזה של סרוטונין בפול פאוור. הסמים האלה מפעילים רצפטורים של סרוטונין וגורמים בין השאר פתאום לכל חוויה להיות סופר עמוקה, כשיום אח"כ לא מבינים אפילו למה.
אז פתאום עולה אצלי השאלה - אולי אני מכור לציפיה לסרוטונין? לקונספט של חוויות חדשות?
מי יודע.... בינתיים זה מוביל אותי למקומות מעניינים.